כבר עשרות שנים שבמסדרונות הוליווד השם 'חולית' נלחש בהערצה מעורבת ביראה. הערצה, כי כבר מאז יצא הספר של פרנק הרברט בשנת 1965 היה ברור כי מדובר בפוטנציאל לאפוס קולנועי ענק, ויראה, כי רבים ניסו במהלך השנים ורובם נחלו כישלון מוחץ.
היו בודדים שהגיעו לקו הסיום, בהקשר הזה ראוי לציין את 'חולית' של דייויד לינץ מ1984 שאפילו היה מועמד לאוסקר, אבל גם הוא זכה לקיתונות של ביקורת מצד המעריצים. עלילות המשנה, המונולוגים, היקום שברא הרברט, כל אלו הפכו את 'חולית' לספר שנחשב בלתי ניתן לצילום. אבל חייבים לנסות, לא?
ב'חולית' החדש שעלה לאקרנים בישראל בחמישי האחרון, ניסה הבמאי דני וילנב להתגבר על הבעיה באמצעות שני פתרונות עיקריים: הוא פיצל את הספר לשניים (כן, שעתיים ו35 דקות הן רק חצי ספר...) והחליט לקצץ משמעותית מהנפח של הספר.
מתיאורים נרחבים של היקום ההרברטיאני והפוליטיקות הפנימיות בקיסרות נותר רק מעט, והסרט עצמו מתמקד בעיקר בדמותו של פול, היורש לבית אטראידיס. בסרט, המתרחש בעתיד הרחוק במרחבי הגלקסיה, משפחת האצולה אטראידיס מקבלת מהקיסר הוראה לעבור לכוכב הלכת המדברי ארקאיס (שנקרא גם 'חולית') ולשלוט בה בשמו.
הכוכב אמנם מדברי אך מכיל בתוכו אוצר טבע בשם 'מרקוח' שמאפשר נסיעה בין גלקטית, ולכן באופן טבעי המאבק על השליטה בו מעורר תערומת מצד משפחות אצולה אחרות, ובראשן משפחת ארקונן – השליטים הקודמים של הכוכב.
את הסכסוך הזה מציג וילנב מבע לעיניו של פול, בן הדוכס, ומוביל אותו ואת הצופה במסע להגשמת נבואה עתיקה במעין סרט התבגרות קלאסי מעורב באי אלו חלליות, בניינים מתפוצצים ותולעי ענק.
המחשבה הראשונה שעלתה בי תוך כדי הסרט הייתה כי מדובר במעין גרסה אלטרנטיבית ל'מלחמת הכוכבים', ולאחר מכן באמת ראיתי כי וילנב (הבמאי) הגדיר את הסרט כ"מלחמת הכוכבים למבוגרים", אבל במחשבה שנייה יש פה משהו מעבר.
נכון שיש חלליות ולייזרים וחליפות מוזרות (וחרבות, מה הקטע עם חרבות כשאשכרה יש לכם לייזר?), אבל הם מהווים רק את התפאורה, את המסגרת. ברגע שמורידים את כל העולם הדמיוני ואת האפקטים המיוחדים (המרהיבים, יש לציין) 'חולית' מציג סרט אנושי נוגע ללב על בגידה, אמון, פוליטיקה והתבגרות.
הסיפור האנושי הזה מעורב בצילומי מדבר מרהיבים שצולמו ממש פה מעבר לגבול בירדן, ובתצוגת משחק מרשימה של טימותי שאלאמה שמשחק את פול. כל זה מלווה בפסקול מרהיב של המלחין זוכה האוסקר הנס צימר, שלצורך העבודה על הפרויקט אפילו סירב לבקשתו של כריסטופר נולאן לעבוד איתו על סרטו האחרון 'טנט'.
האם כל אחד מהיתרונות האלו בפני עצמו מצדיק שעתיים וחצי של סרט? כנראה שלא. אבל אם בכל זאת יש לכם חיבה מסוימת לסרטי מדע בדיוני, אפילו אם זו רק נוסטלגיה עמומה לימי התיכון התמימים, השילוב של כולם בהחלט הופך את 'חולית' למקום הנכון להיזכר בה.