מערת המכפלה היא האתר ההיסטורי העתיק ביותר של העם היהודי. תולדותיה החלו בימי האבות והאימהות, לפני כ־4,000 שנה. בימי הבית השני, לפני כ־2,000 שנה, נבנה מעל המערה המבנה המוכר והידוע, אשר ניצב באופן מפליא, שלם ופעיל עד ימינו. ברור שיהודים בתקופת המשנה והתלמוד (מהמאה השלישית ועד המאה החמישית לספירת הנוצרים) היו אמורים להכיר את המבנה המפואר. השאלה שאבקש לבחון היא האם ניתן למצוא בכתבי חז"ל התייחסות ואזכורים למערת המכפלה (אף כי רוב החכמים חיו ופעלו בגליל), ומה המשמעות שיוחסה לה.
ראשית, נראה כי חכמים הכירו את מערת המכפלה, הן את המערה הפנימית והן את המבנה שמעליה. המקור הראשון שבו נעסוק הוא ביקורו של רבי בנאה במערה הפנימית.
רבי בנאה חי ופעל בארץ ישראל ב"דור המעבר" - הדור האחרון של התנאים והדור הראשון של האמוראים (אמצע המאה השלישית לספירה). הוא היה בין השאר רבו של גדול אמוראי ארץ ישראל - רבי יוחנן. דבריו מופיעים גם בברייתות, במכילתא ובספרי.
בתלמוד הבבלי (בבא בתרא נח, א) מסופר שהוא ציין מערות קבורה, ובין השאר ביקר גם במערת המכפלה: "ר' בנאה הוה קא מציין מערתא. כי מטא למערתא דאברהם, אשכחיה לאליעזר עבד אברהם דקאי קמי בבא. אמר ליה: מאי קא עבד אברהם? אמר ליה: גאני בכנפה דשרה, וקא מעיינא ליה ברישיה. אמר ליה: זיל אימא ליה בנאה קא אבבא. אמר ליה: ליעול, מידע ידיע דיצר בהאי עלמא ליכא. עייל, עיין ונפק. כי מטא למערתא דאדם הראשון יצתה בת קול ואמרה: נתסכלת בדמות דיוקני, בדיוקני עצמה אל תסתכל! - 'הא בעינא לציוני מערתא?!' 'כמידת החיצונה כך מידת הפנימית'. ולמאן דאמר (עירובין נג, א) "שני בתים זו למעלה מזו"? – 'כמידת העליונה כך מידת התחתונה'. אמר רבי בנאה: נסתכלתי בשני עקיביו (של אדם) ודומים לשני גלגלי חמה" (תרגום: ר' בנאה היה מציין מערות. כאשר בא למערת אברהם מצאו לאליעזר עבד אברהם שעומד לפני הפתח. אמר לו: "מה עושה אברהם?" אמר לו: "שוכן בחיקה של שרה ומעיינת בראשו". אמר לו: "לך אמור לו – בנאה עומד בפתח". אמר לו (אברהם): "יבוא! יודע הוא שאין יצר (הרע) בעולם הזה". נכנס, הסתכל ויצא. כאשר בא למערת אדם הראשון יצאה בת קול ואמרה: "הסתכלת בדמות דיוקני, בדיוקני עצמו אל תסתכל". –"הרי ברצוני לציין המערה?!" – "כמידת החיצונה כך מידת הפנימית". – "ולפי הדעה שמערת המכפלה היא שני בתים זה למעלה מזה?" – "כמידת העליונה כך מידת התחתונה").
לסיפור זה משמעויות רבות, הן גלויות והן נסתרות, שעל חלקן נעמוד להלן. בכל אופן, הסיפור כולל עובדות ברורות למדי על הימצאות שתי מערות, זו אחר זו, או זו מעל זו, בשני מפלסים. ברור מתוך הכתובים שאחרי הכניסה למפלס העליון או למערה הראשונה, "מערת אברהם", נעשה ניסיון להיכנס אל המפלס העמוק יותר ואל המערה הפנימית יותר, "מערת אדם הראשון".
תיאור זה הולם את צורתה ואופייה של המערה המוכרת לנו: במערכת התת־קרקעית קיים מרתף ומתחתיו, במפלס עמוק יותר, מערה כפולה הכוללת שני חללים. ניתן להיכנס אל הראשון, ואחריו אל השני. ברור שסיפורו של רבי בנאה מבוסס על ידיעה והיכרות ממשית עם המערה הפנימית, שהייתה ידועה ומוכרת בעולמם של האמוראים, הן בארץ ישראל והן גם בבבל.
"דרך הסב הן קבורין"
רב ושמואל, גדולי אמוראי בבל בדור הראשון (המקבילים לתקופת רבי בנאה, רבי יוחנן וריש לקיש), דנו במשמעות המילה "מכפלה": "מערת המכפלה, רב ושמואל. חד אמר: שני בתים זה לפנים מזה, וחד אמר: בית ועלייה על גביו. בשלמא למאן דאמר זה על גב זה – היינו מכפלה. אלא למאן דאמר שני בתים זה לפנים מזה, מאי מכפלה? שכפולה בזוגות".
מחלוקת זו מעידה על היכרות עם המקום. ניתן להסביר את שתי הדעות בהתייחסות למבנה המערכת התת־קרקעית שהייתה מוכרת בראשית תקופת האמוראים. רב ושמואל עצמם היו, ככל הנראה, בארץ ישראל והכירו את המערה והמבנה הפנימי שלה. האמוראים חולקים ביניהם האם המילה "מכפלה" מכוונת לכפילות במימד האנכי – והכוונה היא לחלל שמעל המערה (המרתף – "חדר הנרות") הבנוי מעל המערות, או למימד האופקי ואז הכוונה היא לשתי המערות במפלס התחתון.
מקור המעיד על הכרת המבנה שמעל מערת המכפלה הוא מימרה של רבי שמואל בר רב יצחק, אמורא בדור השלישי (סוף המאה השלישית), תלמידו של רבי יוחנן (שלמד מרבי בנאה). המימרה מובאת בתלמוד הירושלמי כהערת אגב בדיון על כללי ישיבה בסעודה המובאים בתוספתא (ברכות ה, ה):
"תני: סדר הסב - בזמן שהן שתי מיטות הגדול שבהן עולה מיסב בראש העליונה והשני לו למטה ממנו. בזמן שהן שלוש מיטות הגדול שבהן עולה ומיסב בראש האמצעית והשני לו למעלה והשלישי לו למטה הימנו, וכן מסדירין והולכין. אמר רבי שמואל בר רב יצחק: אבות - דרך הסב הן קבורין". (ירושלמי תעניות ד, ב).
דהיינו, לדבריו האבות קבורים "דרך הסב": הגדול – אברהם – באמצע, השני – יצחק – לימינו, והשלישי – יעקב – לשמאלו. סדר זה תואם את סידור המצבות המקורי, אשר קיים ומוכר כיום: המצבות מוצבות בזוגות, בשלושה טורים, טור האבות ומולו טור האימהות. מצבות אברהם ושרה הן הזוג המרכזי, לימינו של אברהם (בצידו הדרומי של המבנה) - מצבת יצחק ומולה רבקה, ומשמאלו (בצפון המבנה) מצבת יעקב ומולה לאה.
קדושים אשר בארץ
כעת ננסה להבין את משמעות כניסתו של רבי בנאה למערת המכפלה. דעה רווחת בין מפרשי התלמוד היא שמטרת הביקור הייתה להזהיר מפני הטומאה (בדומה ל"מציינים את הקברים" - משנה שקלים א, א), אך הסיפור משקף יחס של הערצה וכיסופים למקום ולא דחייה וטומאה. אנו מבקשים להציע פרשנות שונה, שעולה ממקורות רבים נוספים.
מקור בולט בנושא זה הוא הסיפור על ריש לקיש, תלמידו של רבי בנאה, שגם הוא ציין מערות: "ריש לקיש הוה מציין מערתא דרבנן. כי מטא למערתיה דרבי חייא - איעלמא מיניה. חלש דעתיה, אמר: ריבונו של עולם, לא פלפלתי תורה כמותו? יצתה בת קול ואמרה לו: תורה כמותו פלפלת, תורה כמותו לא ריבצת".
ברור שמטרת ציון המערות לא הייתה לציין קברים מפני הטומאה, מכיוון שריש לקיש ציין דווקא "מערתא דרבנן" ולא מערות של אנשים סתמיים. יתר על כן, צערו על כי לא מצא את מערתו של רבי חייא למרות ש"פלפל בתורה כמוהו" מעיד כי הביקור במערה נועד לבטא הערכה ורצון להתקרב לרבי חייא ולא התייחסות לטומאה המצויה בקברו (התלמוד הירושלמי מעיד שריש לקיש צם שלש מאות צומות רק כדי לזכות לראות את רבי חייא בחלום).
מכאן שציון מערות החכמים על ידי ריש לקיש, בדיוק כמו ציון המערות וביקורו של רב־רבו רבי בנאה במערת המכפלה, לא נועדו להזהיר מפני הטומאה ולהרחיק אנשים מהמקום אלא אדרבה - לבטא יחס של הערצה וקרבה לאישים הטמונים בקברים אלו. ואכן, בהמשך הסוגיה מוזכרת במפורש תפילה לרפואה על קבר צדיק: "למחר אזלי אשתטחי אמערתיה, אמינא: מתנייתא דמר מתנינא, ואתסאי" (תרגום: למחרת הלכתי והשתטחתי על מערתו, ואמרתי: "את משנתך אני לומד", ונרפאתי). מכאן שלדעת חז"ל תפילה על קברי צדיקים מביאה רפואה וישועה.
על רקע זה ניתן גם להבין את מימרת חז"ל על תפילת כלב בן יפונה במערת המכפלה: "ויעלו בנגב ויבא עד חברון" – "אמר רבא: מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים, והלך ונשתטח על קברי אבות. אמר להן: אבותיי! בקשו עליי רחמים שאנצל מעצת מרגלים". מדרש זה, כמו אמרות חז"ל שהובאו לעיל ואמרות רבות נוספות במרחבי הספרות התלמודית, משקף את המציאות שהייתה מוכרת לחז"ל אחרי חורבן הבית, כאשר השתטחות ותפילה על קברי אבות הפכו לנוהג מקובל.
בהיעדר בית מקדש היו קברי האבות מקום להשראה רוחנית. חז"ל לימדו כי האבות, שכל הוויית חייהם הוקדשה להשכנת השכינה בעולם, המשיכו – וממשיכים - להוות מקור השראה לנוכחות השכינה גם אחרי שנטמנו במערה, כמו שמבטאת המימרה מרחיקת הלכת של ריש לקיש, חברו הקרוב של רבי יוחנן, תלמידו של רבי בנאה: "האבות הן הן המרכבה (לשכינה)". חז"ל קבעו כי "צדיקים במיתתם קרויים חיים" (דברים רבה, פרשת וזאת הברכה), והאבות הטמונים במערה נקראים "קדושים": "שאין הקב"ה קורא לצדיק 'קדוש' עד שיינתן בארץ... לכך נאמר 'לקדושים אשר בארץ', ואפילו אבות העולם לא נקראו 'קדושים' עד שניתנו בארץ" (מדרש תהילים שוחר טוב, מזמור טז).
השקפה זו של חז"ל קיבלה ביטוי במקומות רבים במדרשים וגם בתפילה. ברכת אבות נקבעה כברכה הראשונה בתפילת העמידה, והוחלה עליה הלכה ייחודית - אשר תקפה גם כיום - של חובת כוונה: "המתפלל - צריך שיכוון את ליבו בכולן, ואם אינו יכול לכוון בכולן - יכוון את ליבו באחת. אמר רבי חייא אמר רב ספרא משום חד דבי רבי: באבות". המדרש מעניק לפסוק הראשון בקריאת שמע הסבר עמוק ומיוחד: "שמע ישראל אבינו ממערת המכפלה: אותו דבר שציוויתנו עדיין הוא נוהג בנו - ה' אלוקינו, ה' אחד" ועוד.
וזכות אבות תגן עלינו, וזוכר חסדי אבות יביא גואל במהרה.
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: [email protected]
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)