בלילה ההוא
מוצאי שבת. אחת עשרה בלילה. על מדרכה בכפר סבא, בינות לבתים משותפים, מתקבצים באורח בלתי מתוכנן עשרות מבוגרים ובני נוער. חלקם אוחזים בידיהם שלטים, רובם באים בידיים ריקות ובלב מלא תקווה. על אף השלטים, אין מדובר בהפגנה. יד אוחזת יד אוחזת יד ונוצרים מעגלי ריקוד. זה לא ריקוד של שמחה, הדמעות שמפעם לפעם זולגות מן העין אל הלב יעידו על כך. ועל אף הדמעות, איש אינו טועה - אלו בוודאי לא מחולות של ייאוש.
חצות. העשרות כבר הפכו למאות, אולי למעלה מזה. על אף השעה קולות השירה לא נחלשים, שירי נשמה שעולים מן המקורות. חלק מהרוקדים אינם יודעים את המילים, גם את המנגינה שלקוחה מבתי הכנסת ומשולחן השבת שמעו כאן לראשונה בחייהם, ובכל זאת אינם פורשים מן המעגל העוטף ומצטרפים אל מנגינת האחדות הזאת שאיננה תלויה בידיעת התווים.
אחת בלילה. בימים כתיקונם היו השכנים מן הבתים הסמוכים מתקשרים למשטרה. אי אפשר לישון עם השירה הזאת. אבל הלילה הזה נשתנה מכל הלילות. אור בכל הבתים מסביב, מפעם לפעם יורדים השכנים ומחלקים למתאספים שתייה ועוגיות. נושאים פנים של ציפייה אל הקומה החמישית בבית ממול ומוותרים על השינה. אם בבית משפחת גולדין לא עוצמים עין הלילה, מה לנו ולשינה.
שתיים בלילה. מישהו יורד מבית המשפחה ומבקש בשם הוריו של סגן הדר גולדין שלא יפסיקו לשיר. "זה מחזק", הוא אומר בשמם. גם השירה מתחזקת.
שלוש בלילה. איש לא פורש לישון, אף שמתחילים להבין.
ארבע בבוקר. הדר נפל. נראה כי השירה נפסקה, אבל יש דברים שלא באמת מפסיקים. שירת התפילה ההיא של מוצאי שבת הצטרפה אל שירת התפילה לשלומם של שלושת הנערים, הצטרפה לשירת המוני המבקרים בסורוקה ובברזילי, הצטרפה לשירת חייו הארוכים של העם שלא יפסיק לשיר.
מתגייסים לטובת מי שבוכה
נזכרתי בדברים הללו שכתבתי שנה אחרי נפילתם של הדר ואורון ופורסמו בעיתון הצבאי 'במחנה' לאחר שזכיתי השבוע להיפגש עם שמחה גולדין. בשעת לילה מאוחרת היה האבא הזה שנלחם על כבוד בנו, חלל צה"ל, חד ומפוכח וכואב. מדוע לא הפכה התנועה להשבתם לקבר ישראל לתנועה המונית? על זה דיברנו.
אחד השירים ששרנו באותו הלילה מוכר לכולם, "אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה...". שנים הפריע לי הניסוח. הרי לא כל בית ישראל בצרה, בטח לא בשביה, רק חלק מאחינו בית ישראל. אנחנו מתפללים עליהם, על אלה שבצרה. אחרי השיחה עם שמחה גולדין הבנתי כמה הנוסח מדויק. השירה הזאת אומרת שכשמישהו מאיתנו בצרה כל בית ישראל איתו באותה צרה, ואם הוא בשבי במובן מסוים כולנו בשביה.
והנה הרגע להפנות את זה פנימה: האם זו באמת הצרה של כולנו? האם צרתן של משפחות גולדין ושאול, הצרה שלא מניחה להם לעצום עין בלילה, היא גם שלי? האם כל בית ישראל בצרה? האם גם אני בצרה ובשביה? עם יד על הלב, לא מספיק.
ומיד קופצות כל הסיבות. הם חללים. הם לא שבויים. וישחררו בשבילם מחבלים. לחץ ציבורי על הממשלה יוביל בהמשך לחטיפת חיילים חיים. הכול ידוע. אבל רגע, לפני השאלה אם לעשות ומה לעשות, שווה להשתהות עם מה להרגיש. כל אדם שנפטר לו קרוב משפחה יודע שהשעות שבין הפטירה לקבורה הן הקשות ביותר. אין לך מנוחה, ודוקרת בך מין תחושה שגם לנשמת הנפטר אין. עכשיו תכפילו את הצער הזה בשנים רבות. זה מה שעובר על המשפחות. והבנים שלהן הרי נלחמו בשבילנו ונשלחו בשמנו. זה צריך לעבור גם עלינו.
אבל משפחת שאול מסתגרת בצערה ומשפחת גולדין מסתערת בשם המוסר והיושר והערבות ההדדית ולא מוכנה לפתוח שיח רגשי. ובשיח התרבותי האישי והרגשי שלנו, לצערי, מתגייסים רק לטובת מי שבוכה בפומבי וקשה מאוד להתגייס בשביל מי שמטיח אמירות ערכיות בפנים. ובאמת קל להתגייס בשביל מי ששבור וקשה להתגייס בשביל מי שחזק מבחוץ ושבור מבפנים, אבל ממתי זהו השיקול שאמור להנחות אותנו? אולי צריך רגע לנקות את הטונים ורק לשמוע מה הם אומרים.
מה הם באמת אומרים?
משפחת גולדין באמת צודקת ברמה הערכית. היה צפוי שמשפחה בצרה תהיה מוכנה לכל מחיר, אבל היא ממש לא שם. הם אומרים שהמחבלים ששוחררו לאחר שיבת גלעד שליט אחראים לחטיפת בנם והם מתנגדים לשחרור מחבלים. הם דורשים להגדיר את החזרת החללים כיעד צבאי בכלל ובפרט בסבב המלחמה הבא, בלי עסקה, בלי התרפסות, כחלק מגבורתו של צבא. הם דורשים לא לתת הקלות הומניטריות למי שפוגע כך בחללים ובמשפחותיהם. הם מתנגדים בכל ליבם לשחרור מחבלים בשביל השבת החללים, אבל מעירים ובצדק שמספר לא מבוטל של מחבלים משוחררים מסיבות שונות כחלק ממה שמכונה מחוות הומניטריות, ולא סביר שאין דרישה מהצד השני להתנהגות זהה. הם אומרים שפחד מעסקה לשחרור מחבלים זה קצת תירוץ, מפני שממילא משתחררים כל הזמן מחבלים. אין לי את הכלים לדעת, אולי הם צודקים. ואני קרוע בין הצדק שלהם ובין החשש שלחץ ציבורי יביא לחולשה של ההנהגה, אבל שני דברים ברורים לי. האחד, להיות משותקים בגלל פחד זו לא דרך. השני, הכול מתחיל מהזדהות.
שש־בש
לפני הפסקה הזאת אחסוך לכם ואכתוב את הביקורת עליה. יש כאן כתיבה פופוליסטית, דמגוגית. היא מציגה תמונה חד־ערכית, מוקצנת משהו, שרחוקה מלהיות האמת כולה. מודה באשמה. עכשיו אם בא לכם תקראו חלק מהאמת לאמיתה:
מחקר שנערך בישראל הראה שתשעים אחוזים משחקני השש־בש מעדיפים להיות עם הלבנים, לא עם השחורים. טוב, אין באמת מחקר כזה, אבל אם יהיה, אני מניח שאלו יהיו תוצאותיו. בדמקה יש אפילו כלל לא כתוב - הלבנים מתחילים. ומה לעשות, אברה עם השחורים. וזה אפילו לא דמקה, כך שאפילו לא מדובר בחיילים השחורים. ובשש-בש הקשה הזה הקוביות אצל הלבנים, ואפילו השחורים של פעם הם הלבנים של היום. והלבנים של היום לא יודעים איך מנקדים את השם אברה ומה זה בכלל אומר. אחרת הלבנים הכי לבנים היו הופכים את העולם, כי הסיפור של אברה הוא בכלל לא הסכסוך ולא הכיבוש. הוא סיפור של רשעות כלפי אדם חסר ישע. כל שוחרי זכויות האדם שמעלים על נס הכרה בזכויות אנשים עם צרכים מיוחדים היו צריכים להיות הראשונים במאבק בשבילו, בלי שום קשר לשמאל וימין, אבל הקוביות אצל הלבנים. וזה לא שהלבנים גזענים בהכרח. באמת שלא. הם לא אשמים. הם פשוט לא מכירים. והם לא נגד השחורים, הם בעד מי שמצליח להשמיע קול, אבל יש בעיה קטנה, גם הרמקול נמצא אצל הלבנים.
פרשה בקטנה
איך הכיר יצחק את רבקה? תלוי את מי שואלים.
אם תשאלו את יצחק, הוא יצא לשוח בשדה, להתפלל על אישה. עם תום התפילה הרים את עיניו וראה שיירת גמלים. האישה הייתה שם. נפלה מן הגמל. מן השמיים נפלה. מן התפילה.
אם תשאלו את אברהם ואליעזר, הם יספרו לכם סיפור על מסע מתוכנן לפרטים וברית ושבועה, הדרכה מדוקדקת לאן הולכים ומה אם תסרב ומה אם תסכים, מסע שכנועים ומסע אתגרים. הרבה מאמץ אנושי בדרך לחופה. והשגחה. בוודאי הייתה שם השגחה.
ורבקה? היא תדבר על אמון, ועל החלטה לעצום קצת את העיניים ולא לשאול את כל השאלות המתבקשות, ללכת בעיניים עצומות מכאן, ורק הנשמה שלה ידעה טוב ממנה לאן.
ומהי האמת? כולם צודקים.