במלאת 80 שנה לטבח היהודים בבאבי-יאר שבאוקראינה חנך לא מזמן נשיא המדינה יצחק הרצוג מרכז הנצחה עולמי בטקס רב-רושם.
חשיבותו של מעשה ההנצחה והזיכרון גדולה אך עליו לעורר דיון בנושא היחס לאומות שמהן יצאו גדולי מרצחינו ועל מחיקת העבר ועיוות הזיכרון, שלצערנו, מדינת ישראל שותפה לו.
רק לאחרונה הנפיקו ישראל ואוקראינה במשותף בול לכבוד ש"י עגנון. לרגל הוצאת הבול כתב שגרירנו באוקראינה יואל ליאון כי "השנה אנו מציינים 30 שנה ליחסים הדיפלומטיים בין ישראל ואוקראינה... הקשרים בין שתי המדינות העצמאיות חזקים וחמים, והם מבוססים על ערכים משותפים ועל היסטוריה משותפת".
האומנם הקשרים בין שתי המדינות ראוי להם שיתבססו על אותה "היסטוריה משותפת"? די לציין אירועים אחדים כדי להאיר זרקור על היסטוריה זו.
ב-1648 פרצה במרכז אוקראינה התקוממות עממית בראשות בוגדן חְמלניצקי נגד השלטון המרכזי, ובתוך כך נרצחו עשרות אלפי יהודים באכזריות איומה במה שכונה מאז "גזירות ת"ח-ת"ט". בשלהי 1918 עלה לשלטון באוקראינה סֶמְיוֹן פֶּטְלְיוּרָה, ואנשיו פתחו בסדרת פוגרומים ביהודים המקומיים; בתוך שישה חודשים בלבד ב-1919 הגיע מספר הנרצחים ל-120,000, עד כי בספרות המחקר כונו אירועים אלו "השואה הקטנה".
בשואה עצמה התבלטו האוקראינים בשיתוף פעולה עם הנאצים ובאכזריות רצחנית איומה כלפי היהודים. התבטא על כך ש"י עגנון, יליד בּוּצ'אץ', שתמונתו מתנוססת בגאון על הבול המשותף, בהקדמת הספר "עיר ומלואה": "למען יֵדעו בנינו אשר יקומו אחרינו שעירנו עיר מלאה תורה וחכמה ואהבה... הייתה למן היום הִוָסדה ועד שבא השיקוץ המשומם והטמאים והמטורפים אשר עמו, ועשו בה כליה", וברור למי התכוון בדבריו על "הטמאים והמטורפים".
ואלו רק הבולטים שבארועים. לעם האוקראיני היסטוריה עקובה מדם יהודים לאורך מאות שנים, היסטוריה שאין דומה לה בשום תפוצה. האם על "היסטוריה משותפת" זו ועל "ערכים משותפים" אלו מייחל שגרירנו להשתית את הקשרים בין המדינות?
מצער לגלות ש"מכבסת המילים" הישראלית אינה תקפה רק ביחס לאוקראינה. מי שבוחן את היחס של ישראל למדינות שבני עמן רצחו יהודים בשואה, יגלה כי מאז "הסכם השילומים" מעורר-המחלוקת הקשה ב-1952 של ממשלת דוד בן גוריון עם גרמניה (שרק שנים אחדות קודם לכן השלימה רצח שליש מהעם היהודי) ועד להופעתו המביכה ב-2018 של ראש ממשלת ישראל אז, בנימין נתניהו, בגיא ההריגה בפוֹנאר שליד וילנה (כשנמנע מלהזכיר את חלקם המכריע של הליטאים ברצח המזוויע של יהודי ליטא), ממשלות ישראל לדורותיהן בחרו במדיניות של התעלמות מזיכרון השואה והנרצחים בהעדיפן אינטרסים כלכליים ומדיניים.
אינטרסים אלו אותגרו ב-2018, כשפולין קבעה את "חוק השואה", שהסיר מהעם הפולני את האחריות לפשעים שנעשו על אדמתה נגד היהודים. אחרי גמגום ארוך של ממשלת נתניהו, הוא התעלה מעל האינטרסים המדיניים קצרי-הטווח כשהכריז ב-2019 בפומבי ובמפורש כי פולנים שיתפו פעולה עם הנאצים.
תקווה מסוימת לשינוי מהותי החלה השנה, לאחר קבלתו בפולין של "חוק הרכוש", שנועד להגביל תביעות ניצולי שואה על רכוש שנגזל מהם בתקופת המלחמה, כששר החוץ, יאיר לפיד, הגיב על כך בתקיפות והורה להחזיר את נציגתנו מפולין. לרגע נדמה היה שמדינת ישראל עומדת להתחיל ולתקן את העוול ההיסטורי המתמשך שגרמה לזכר השואה והנרצחים. דווקא בשל כך מאכזבים דברי השגריר באוקראינה, שבמחי יד ביטל את השינוי המקווה במדיניות ישראל.
האמת צריכה להיאמר כל העת, ולא רק בטקס בבאבי-יאר: אדמת אוקראינה רוויה בדם יהודים שנרצחו בידי אוקראינים. דמם ודם אבותיהם זועק מול ההשתקה וההסתרה. אין לאיש זכות מוסרית להקריב את זכרם על מזבח אינטרסים צדדיים, חשובים ככל שיהיו.
ד"ר בן ציון קליבנסקי מרצה בתוכנית לזיכרון, מורשת ישראל וחינוך במכללת אפרתה