על העיוורון

מאה אחוזי כנות

לפני כמה שנים זכיתי להנחות סדנת כתיבה לעיוורים בספרייה לעיוורים ולקויי ראייה בתל אביב. דמיינו את הסיטואציה: שולחן ארוך שסביבו יושבים שלושה עשר כותבים שאינם רואים, ומתחת לשולחן שבעה כלבים. במפגש הראשון אחד הכלבים, רגיל שלא רואים אותו, חמק מתחת לשולחן, טיפס בשתי רגליו הקדמיות על שולחן פינת הקפה ולקח בפיו קרואסון שוקולד טרי. לרגע נתקלו העיניים שלו בעיניים שלי. לרגע קפא. אחר כך נכרתה ברית רואים בינינו, אני לא אסגיר אותו, הוא לא יסגיר אותי. הוא חזר אל מקומו מתחת לשולחן ומאז לא טיפס עוד, ואני התפניתי לאחת הסדנאות המשמעותיות שהנחיתי בחיי, סדנה שיותר משלימדתי בה – למדתי בה. הרבה פעמים אני מוצא שהלימודים הגדולים ביותר מתחילים במקום שבו חשבתי שאני כבר יודע. אני הרי יודע מהם האתגרים של אדם עיוור. הוא לא רואה את העולם, קשה לו להתמודד עם מרחב פיזי לא מוכר. קשה לו להיות שונה בחברה ולספוג מבטים שבאורח פלא הוא מרגיש אותם אף שאיננו רואה. קשה לו יותר במציאת בת זוג, במציאת עבודה, במציאת חברים שיהיו שם לא בגלל הרחמים. את כל זה ידעתי וחשבתי שאני יודע הכול. ואז הגיעה הסדנה הזאת.

בכל סדנת כתיבה יש איזה מימד חשוף מעט. אתה חולק דברים שכתבת עם אחרים, חושף את עצמך לביקורות ולמחמאות. לפעמים זו הפעם הראשונה שעיניים זרות מטיילות על הטקסטים שלך. מאתגר. בכל סדנה צולחים את האתגר הזה בעזרת ריכוך. כל ביקורת ממותקת במחמאה, ולכל "מצד אחד" יש "מצד שני", ואם צריך אפילו שלישי. כך הטקסט שנחשף לעין השמש מרוח בקרם הגנה. בסדנה ללקויי ראייה זה היה אחרת. מעולם לא הייתי בחלל שבו מפלס הכנות היה כל כך גבוה. ביקורות נאמרו כמות שהן, בלי כחל ושרק, מונחות חמות על השולחן, בלי סייג. גם המחמאות נאמרו באוקטבות גבוהות, ומתברר שגם מחמאה לא מסויגת לא תמיד פשוטה לעיכול. מצד אחד, פגשתי מקום שאין בו קמצוץ של זיוף. פתאום טעמתי טעימה מעולם האמת, העולם שלפני הפוליטיקלי־קורקט. מצד שני, אחוזים גבוהים של אמת בהכרח מפחיתים מאחוזי הטקט, ולכל כנות נוקבת יש בצד השני נמען. חשבתי שנפלתי על קבוצה כנה באופן מקרי, אבל בסדנת המתקדמים, בהרכב שונה, זה חזר על עצמו. וגם חבריי שהנחו שם סדנאות אחרות סיפרו לי את אותם הדברים – ואז הבנתי דבר.

אנחנו מדברים עם העיניים, לא רק עם הפה. הלשון היא הגז והעיניים הן בלמים. הן יוצאות בעקבות כל מילה ורואות להיכן היא מגיעה ואיך היא מתקבלת. כשבן שיחנו מתכווץ במקומו, העיניים בולמות את הפה, מעגלות את החיצים שלו. כשהאדם ממול מחייך, מתרחב או סתם קשוב אפשר להעמיס עוד כמה מילים. פתאום הבנתי שלהיות עיוור זה לא רק אתגר ראייה, זה גם אתגר דיבור. שקשה עד בלתי אפשרי לדבר בלי לראות. בקורונה הבנתי את זה טוב יותר. מצאתי את עצמי מעביר שיעורים מול מסכי זום שחורים, מדבר באפלה בלי לדעת היכן נוחתות המילים. ולא רק בזום - פתאום הבעות מכוסות במסכות ואדם מדבר אל חברו בלי יכולת לראות. פתאום כולנו עיוורים קצת לליבו של הזולת באין פנים, וצריך להסיר דחוף את המסכות, לא רק כי מחניק, לא רק בגלל האדים, גם כדי לראות באמת מה עושות המילים.

ממה אתה פוחד?

כשלמדנו שם איך כותבים רגשות, ביקשתי מכל אחד מהמשתתפים לכתוב על איזה פחד שמלווה את חייו. חשבתי לעצמי, מן הסתם יכתבו על הפחד ליפול, ללכת לאיבוד באמצע שום מקום. חשבתי שיכתבו על הפחדים הרגילים, זקנה, חתולים, פחד במה, פחד נטישה, פחד גבהים. רק על פחד אחד לא חשבתי בכלל, ודווקא עליו כמה מהם כתבו: הפחד שיוכלו לראות יום אחד. הפחד לגלות איך באמת נראה העולם הזה שהם למדו לגשש בו באפלה. הפחד לגלות איך הם עצמם נראים. הפחד ממה שישנה להם ברגע אחד את כל ההרגלים. והנה, זה שוב טפח על פניי, ממקומי הרואה לא ראיתי כלום. העולם היה לי כל כך פשוט, הם עיוורים, בוודאי משתוקקים לראות כמוני. אפילו על הצילינדר שלי במשקפיים הם היו מוכנים לשלם. לא העליתי בדעתי שלאנשים מסוימים החיים שלי הם תמצית הפחדים.

מתבונן בעיניים עצומות

מיכאל פז, אחד המשתתפים בסדנה, היה ילד רואה עד גיל שש, אז נפצע מפיצוץ רימון שנטל את ידו השמאלית ואת מאור עיניו. האיש, אוצר אין־סופי של חוכמת חיים, אופטימיות וחן אנושי, כתב ספר על חייו. קראתי אותו בעונג מתחילה ועד סוף כדי לראות דברים שלא רואים כשרואים. גם אתם מוזמנים.

ויאהב יצחק את עשו

וַיֶּאֱהַב

לֶאֱהֹב אֶת עֵשָׂו:

אֶת הַיֶּלֶד שֶׁלֹּא

צוֹעֵד בִּשְׁבִילוֹ.

בִּגְלָלִי. בִּגְלָלוֹ.

לֶאֱהֹב אַף עַל פִּי

שֶׁמַּמְרֵא הוּא אֶת פִּי,

אַף שֶׁצַּד אֶת צֵידוֹ -

לִהְיוֹת לְצִדּוֹ.

לֶאֱהֹב מִבְּחִירָה

אֶת שֶׁבָּז לַבְּכֹרָה,

שֶׁעַד כְּלוֹת מְאֹהָב

רַק בְּכָאן וְעַכְשָׁו.

לֹא "בִּגְלַל", לֹא "לָכֵן",

רַק מִפְּנֵי שֶׁהוּא בֵּן

עִם נְזִיד עֲדָשִׁים

בְּלִי אֲנִי מַאֲשִׁים.

יֶלֶד שֶׁל רִיב

שֶׁשּׂוֹנֵא אֶת אָחִיו,

אִישׁ דָּמִים אַדְמוֹנִי,

גַּם הוּא - קְצָת אֲנִי.

מִבְּלִי לְהַתְנוֹת,

בְּעֵינַיִם סְגוּרוֹת,

לְהוֹסִיף לֶאֱהֹב -

וּלְבָרֵךְ יַעֲקֹב.

לתגובות:[email protected]