בשבוע זה מצוין שבוע ההתמודדות עם תופעת האובדנות. הערב (רביעי) תתקיים בתל אביב צעדה שתסתיים בעצרת סביב דרכי ההתמודדות והדרישה לחקיקת סיוע למשפחות המתאבדים שנמצאות בסיכון רב פי כמה להתאבדות נוספת במשפחה
ד״ר מאיה יוהן ברק, פסיכולוגית קלינית וחברת הנהלת עמותת ״בשביל החיים״, מספרת על הנתונים המטרידים של התופעה ועל דרכי ההתמודדות והמניעה הנדרשות מולה.
"בישראל מתאבדים מדי שנה כחמש מאות בני אדם, מתוכם מאה נשים", אומרת ד"ר יוהן ברק. "אמור להדאיג אותנו שיש תופעה בעשור האחרון שבה הוכפל מספר הילדים מתחל לגיל 14 שמתאבדים או מנסים להתאבד. מדובר בתופעה שבעבר לא הייתה קיימת וכעת למספרים כבר יש משמעות סטטיסטית. זו סיבת המוות השנייה או השלישית, תלוי בבנים ובנות, בקרב מתבגרים ויש מעל 7000 ניסיונות התאבדות בישראל, שליש מתוכם הם צעירים בני פחות מ-24".
"זה נתון מדהים ומדאיג שאם הוא היה בכל נושא אחר לא היינו ישנים בשקט ולא היינו מאפשרים לו לקרות מדי שנה. לכן אנחנו קוראים גם לחקיקה של רשם נתוני האבדנות. הנתונים המדוברים הם המעודכנים לשנתיים אחורה כי בישראל אין נתונים מדויקים שמתפרסמים. חשוב שיהיה רישום מסודר כדי שנכיר את ממדי התופעה. עד כה הרישום המדויק והמהיר לא עומד בסדרי העדיפויות מבחינת תקציבים ומודעות".
יוהן ברק מציינת את חשיבותה של התכנית לאומית למניעת אבדנות והצורך להקצות לה תקציבים לבלימת התופעה. "אנחנו קוראים לרשם שיבדוק את תעודות הפטירה והמקרים וייתן נתונים אמתיים ושהדברים לא יהיו תלויים בתקציבים שיופנו או לא יופנו מהממשלה אלא שיהיה תקציב מקובע בחוק. בנוסף אנחנו רוצים שיהיה חוק לתמיכה במשפחות שחוו שכול מהתאבדות. הן נמצאות בסיכון של פי שמונה להתאבדות נוספת בגלל הסטיגמה וחוסר היכולת לדבר על זה. דרוש חוק כדי שהנושא לא יהיה תלוי בתקציב שיופנה או לא יופנה מממשלה".
אנחנו שואלים את ד"ר יוהן ברק אודות הסיבות להחלטות ההתאבדות, ולמציאות בה ההתאבדות הופכת לכלי שניתן להשתמש בו בקלות יתרה בעבר במקום להתמודד עם הקושי, על אף שנדמה שבעבר ההתמודדויות היו קשות יותר. כשאנחנו מציינים כי נדמה שבעבר התופעה לא הייתה קיימת בהיקפים שכאלה היא מטילה בכך ספק: "לא בטוח שזה לא היה בעבר. הסטטיסטיקות מלמדות שתמיד היו התאבדויות וההיקפים לא השתנו. בעשרים השנה האחרונות רואים עליה בעולם המודרני, אבל היא עלייה יציבה. במדינות שמפעילות תכניות לאומיות מתברר שאפשר למנוע ולצמצם את התופעה".
אז איך מונעים את התופעה? ד"ר יהון ברק מחלקת את המשימה לפרקים: "ראשית, מזהים מי נמצא בסיכון אובדני. מי שבסיכון הוא מי שמדבר על הקושי לחיות והרצון להתאבד. צריך להתייחס לזה ברצינות ולא לומר שהם סתם מדברים. אנשים לא סתם מביעים את תחושת השוקת השבורה. לאותם שלא משתפים אותנו במחשבות אובדניות, אנחנו מרגישים את המצוקה הרגשית והכאב הנפשי שלהם, ניתן לזהות בהם תחושה שהם לא מוצאים פתרון למציאות שלהם, אנשים שחווים קושי במחשבות וקושי ביכולת למצוא דרך להיעזר, אנשים שנמצאים בדיכאון, אנשים בסערה רגשית, לעצור ולשאול אותם מה קורה, לא לקנות את ה'הכול בסדר'".
ואולי האדם הפשוט חושש להתערב בנבכי הנפש של החבר הנתון במצוקה כדי שלא לומר דברים לא מקצועיים ולקלקל במקום לתקן? "לכן חשוב לזהות וגם לדעת גם איך ניגשים לאדם במצוקה. מי שבמצוקה מרגיש בודד, וזה שאנחנו לא ניגשים ושואלים מחזק אצלו את חוויית הבדידות. לכן חשוב להראות אכפתיות, לתת תחושה של שייכות וחלק מהחברה. שלא ירגיש שהוא נטל על אחרים ולכן הוא לא משתף. לכן חשוב לגשת לשאול ולהיות נוכחים".
"כשיש חשש להחמיר את המצב חשוב שלא לזלזל באמירה שלו ברוח 'לא נכון לדבר כך', אלא 'טוב ששיתפת, בוא נראה איך עוזרים לך. בוא נראה איך מוצאים את איש המקצוע שיעזור לך'. אם נבטל את דבריו ולא נעזור הוא יישאר לבד בתוך הכאב הנפשי הבלתי נסבל. אם הם לא ימצאו את הדרך החוצה חלקם יבחרו לפנות להתאבדות".
מוסיפה יוהן ברק כי "הצעד הבא הוא הליכה לטיפול. מחקרים מלמדים שהאסטרטגיה הכי יעילה למניעת אבדנות היא הפנייה לטיפול ולייצר רצף טיפולי, בלי לחכות ברשימות ההמתנה של שירותי בריאות הציבור והקליניקות הפרטיות. שאדם יקבל טיפול מוקדם ככל הניתן למצוקה שלו ובכך אנחנו מונעים התאבדויות".
כשאנחנו שואלים אם יש מאפיין משותף למבקשים להתאבד ואותו ניתן לזהות ולבודד מתוך שיחות עם אותם אלפים שניסו להתאבד, אומרת ד"ר יוהן ברק כי יש להיזהר מלחשוב שיש מאפיין אחד, שכן מחשבה שכזו עלולה להוביל אותנו למסקנה שאם אנחנו לא רואים את אותו מאפיין הבעיה אינה קיימת. "התאבדות קורית בגלל מכלול של סיבות, אבל החוויה המרכזית של האדם האבדני היא חוויה של כאב נפשי בלתי נסבל שלא מצליחים לצאת ממנו לבדו, תחושת נטל על אחרים, תחושת היעדר משמעות בחיים וחוסר שייכות, ואז עם גורמים נוספים אדם יכול להסתובב עם מחשבות אבדניות ולבחור לפעול על פיהם".
לנוכח הנתונים המלמדים על תופעת אבדנות רחבה הרבה יותר במדינות סקנדינביה, אנחנו שואלים אם תורמת לכך המציאות המודרנית בה כל אדם חי לעצמו, בה קרסו האידיאלים והפוסט מודרניזם שולט. יוהן ברק משיבה שאכן "זו בדיוק חוויית חוסר השייכות שהיא מעבר ללא מחובר לאנשים. היעדר משמעות בחיים נותן תחושה של בדידות, שאין מי שמבין אותם והדבר מעלה את הסיכון. למרות שיש מדינות עם שיעורי התאבדות גבוהים מישראל המצב אצלנו חמור".