מדי שנה ב־8 במרץ מציינים בעולם וגם בישראל את יום האישה. ביום זה כמעט בכל מקום הדיון הציבורי עוסק בצרכיהן ובזכויותיהן של נשים, בדרישה להקצות להן תפקידי ניהול ותפקידים אחרים הנחשבים אטרקטיביים חברתית, וכמובן בספינת הדגל הפמיניסטית־רדיקלית – אלימות נגד נשים . נושאים אלו מקבלים תמיכה עצומה מאמצעי התקשורת, וכן מהמגזר העסקי שמנצל זאת לצורך קידום מבצעי מכירות (ראו למשל מבצע מכירות של המשביר לצרכן משנת תשפ"א). ומה באשר ליום הגבר? יום הגבר הבינלאומי מצוין מזה כ־20 שנה במדינות שונות בעולם ב־19 בנובמבר, ובישראל לדאבוננו - שקט ודממה. וכל זאת למה? מדינת ישראל חרתה על דגלה בשנים האחרונות את העיקרון של "שוויון מגדרי" וכל הגופים הציבוריים החל ממשרד החינוך דרך צה"ל, האקדמיה, משרדי הממשלה והרשויות המקומיות מתמקדים בהגשמתו. אין מדובר בדיון תיאורטי או אקדמי אלא בנושא שמשפיע בראש ובראשונה על חלוקת תקציב המדינה והזרמת תקציבים ליישום מטרה זו. עיון לעומק במונח "שוויון מגדרי" מגלה כי הוא אינו באמת מכוון להעמקת השוויון בין המינים אלא להעדפת נשים. במסגרת מדיניות זו נשים זוכות להעדפה מתקנת בתחומים רבים ולתקציבים שופעים לשם כך. תקציבים אלו באים לידי ביטוי למשל בתוכניות חינוך ייחודיות לבנות בלבד במערכת החינוך, בהכשרה מקצועית לנשים, בתגמולים ייחודיים לנשים במסגרת הביטוח הלאומי, בשירותי בריאות מיוחדים בתקצוב מתוגבר לנשים בלבד ובמחקרים רפואיים ייחודיים לנשים. מנגד, בעיות שונות השייכות לגברים בלבד מוסטות לקרן זווית של ההתעניינות הציבורית, וביניהן שיעורי אובדנות גבוהים, תאונות עבודה ושורה ארוכה של אפליות נגד גברים בחוק (בדיני אישות, בדין הצבאי, בחוקים הפיסקליים, בדיני עבודה ובדין הפלילי). אפילו הוועדה לשוויון מגדרי בכנסת, שבעבר כונתה הוועדה לקידום מעמד האישה, לא טיפלה ואינה מטפלת בשום נושא שקשור לגברים בישראל . גם מערכת החינוך חוטאת בהתעלמות מיום הגבר (תוך ציון יום האישה) וחמור מכך: באמצעות שיתוף פעולה עם גורמים פמיניסטיים רדיקליים היא מפקירה את ילדינו ובמקום לעודד נחישות, אומץ ויוזמה שמאפיינים בנים, היא חושפת אותם לאינדוקטרינציה פוגענית שמנחילה תפיסות של נלעגות לתכונות גבריות. לא סוד הוא כי גברים בישראל בשנת תשפ"ב נדרשים מחד להוביל, לפרוץ, להגן על עמם ומשפחתם, ומנגד זוכים להתעלמות מופגנת ואפילו בוז עקב אימוץ בלתי מודע של עמדות פמיניסטיות רדיקליות המתפשטות בציבור ורואות בגבר באשר הוא גבר פריבילג ויצור אלים. ראו למשל מונח שהפך שגור, שאיש כמעט אינו מהרהר אחר תוכנו הנלוז: "גבריות רעילה". העמדות הללו אינן מסתפקות בבוז כלפי הגברים שלנו אלא משווקות לנו ולילדינו במערכת החינוך "מוצר משלים" שאותו נדרשים הגבר והנער ישראלי לאמץ. זהו לא אחר מ"כושר הכלה" ופיתוח "אמפתיה", שהן כידוע תכונות נשיות בעיקר. שיטה זו יוצרת בלבול אצל הילדים, הורסת את המבנה החברתי ובעיקר עתידה לפגוע בלא אחרות מאשר הנשים עצמן, אשר יישארו חשופות לאלימות מסוגים שונים בלי הגנה גברית, אשר הופכת אט אט למכילה במקום לנועזת. באשר לעמדה הפמיניסטית כי הגבר הוא פריבילג, הרי שזוהי עמדה הגובלת בגזענות של ממש ומתעלמת מתרומתם הייחודית של הגברים. להלן דוגמאות: הרוב המוחלט של נהגי הקטר ומהנדסי החשמל בישראל הם גברים, כמעט 100 אחוזים מהכבאים בישראל הם גברים, וכך גם מפני הזבל והשרברבים שפותחים לנו את הסתימות בשירותים, נהגי הציוד ההנדסי הכבד שמסיעים בשבילנו את מוצרי הצריכה, מפעילי המנופים והגרר, קברניטי ספינות המטען ורוב רובם של הטייסים האזרחיים. זה המצב גם במגזר עובדי הבניין, וגם אלו שהאחריות על חיינו בין אצבעותיהם בחדרי הניתוח הם ברובם המוחלט גברים, על אף שילובן של נשים בהיקף נרחב במקצועות הרפואה. החוט המקשר בין כל המקצועות החיוניים הללו הוא כוח פיזי, ובחלקם הגדול גם נחישות ותעוזה. כל המקצועות הללו פתוחים בפני נשים, אך הן לא נמצאות שם וברוב המקצועות גם אינן שואפות לכך. במילים אחרות, בלי גברים אמיצים אין לנו תקומה. דומני שיעברו שנות דור עד שנראה בישראל (אם בכלל) מפעילת מנוף, ועד אז מציעה אני לחברותיי הפמיניסטיות הרדיקליות לשנות כיוון ולהתחיל לרומם ולפאר, לתמוך ולתקצב את פעילות הגברים. וכל זאת למה? כדי שנשים תוכלנה להמשיך לחיות ברווחה ובביטחון. אי ציון יום הגבר תוך ציון יום האישה הוא אות קלון לחברה בישראל וטוב יעשו קברניטי השוויון המגדרי אם יניחו ליום אחד את חרבות המלחמה ויוקירו תודה לאלו שלהם החברה חייבת רבות. הכותבת היא יו"ר פורום ארגוני המשפחה