מתנדבים בעמותה
מתנדבים בעמותהצילום: שיבת פישפדר

לאחר שהשתחרר מהשירות הצבאי והתחיל להעביר את שיחות ההשראה הראשונות שלו על תמיכה בפצועי צה"ל, שהיו בעיקר מול ציבור דתי, איתגר יעקב שה־לבן את הקהל בשאלה: מה הרקע שלו.

"לכולם היה ברור שהייתי קומונר בבני עקיבא, תלמיד מצטיין ואקטיביסט חברתי. אבל ממש לא. הייתי רחוק מזה כרחוק מזרח ממערב", הוא צוחק.

התפנית בחייו אירעה במהלך מלחמת לבנון השנייה, קצת אחרי שסיים את לימודי התיכון. עד אז הוא בילה יותר בכיכר ציון מאשר בבית הספר. "דחיתי את הגיוס כי לא הייתי מרוצה מהשיבוץ שלי. רציתי להגיע לגולני, אבל שלחו אותי לשריון וזה היה נשמע לי ג'ובניקי מדי. באותם ימים גרתי בעיר העתיקה בירושלים. הייתי קם בשתיים בצהריים ולא עשיתי יותר מדי בחיים שלי". כשפרצה המלחמה, בת דודה שלו שמתגוררת בצפת ביקשה שיבוא לקחת חלק בהתנדבות בפיקוד העורף ובעבודה עם קשישים. "על הדרך, בשעות הערב היינו מבקרים חיילים פצועים".

בעקבות הרקע האמריקני שלו החל לקבל לא מעט פניות מחברים ובני משפחה בארצות הברית בבקשה לקבל דיווח מהשטח על מה שקורה בצפון הארץ. "פתחתי בלוג שבו שיתפתי אנשים מחוץ לארץ מה קורה. זה היה ב־2006, לא היו סמארטפונים", הוא מזכיר. "באחת הפעמים הזכרתי ביקור שערכנו אצל חיילים פצועים בבית החולים. זה מאוד ריגש כמה מקוראי הבלוג והם רצו לקחת חלק בפעילות. הם התחילו לשלוח תרומות וביקשו שלא נלך בידיים ריקות ושנפנק את החיילים". ככל שהתרחבה הפעילות גדלו גם התרומות.

מתנדבי העמותה בביקור אצל חייל פצוע
מתנדבי העמותה בביקור אצל חייל פצועצילום: באדיבות אמית גוש דן

"החזרתם לנו את האמון בבני אדם"

עם תום המלחמה קיבל שה־לבן פנייה מעמותת 'תודה לצה"ל' שדואגת לחיילים למסד את הפעילות ולהרחיב אותה. "מנכ"ל העמותה קרא את היומנים שכתבתי, עקב אחרי הפעילות והציע לי לקחת את מה שעשיתי בצפת ולהרחיב אותו לכל פצועי המלחמה בכל רחבי הארץ. הוא ביקש שאבנה צוות ותוכנית עבודה ואמר שהוא ידאג לתקציב. היה אז הרבה כעס ותסכול על תפקוד הממשלה והצבא במלחמה. שנה קודם לכן העיפו בקלות עשרת אלפים איש מהבית ופתאום במלחמת לבנון נחלו כישלון חרוץ. הייתה תחושת חוסר אונים. מה שהלך איתי באותה תקופה הוא האמרה של הרבי מלובביץ': 'בחיים אתה יכול להיות אוהד ויכול להיות שחקן'. זה בסוף מה שדחף אותי ללכת על זה".

במשך שמונה חודשים, יחד עם כמה חברים ומתנדבים שאת חלקם לא פגש עד עצם היום הזה, הם ביקרו מדי יום את פצועי המלחמה בכל בתי החולים ברחבי הארץ, תחת הכותרת 'איתכם כל הדרך'. "היו כאלה שביקרו בבית לוינשטיין – שם מהר מאוד השתחררו כל החיילים הפצועים מהמלחמה. הייתי מגיע לבית החולים רמב"ם ולתל השומר. זה מה שעשיתי כל יום עד הגיוס. הייתי מבקר את פצועי המלחמה. כמובן שאם היינו נתקלים בחיילים שנפצעו באירועי לחימה במקומות אחרים היינו מבקרים גם אותם על הדרך". לאחר שהתגייס חבריו המשיכו במשימה, עד שהפצוע האחרון מהמלחמה השתחרר מבית החולים.

באופן מפתיע, שה־לבן התגייס דווקא לשריון, "בזכות המפגש עם הפצועים", הוא מסביר. "פגשתי שריונרים עם שלל פציעות. הם דיברו בכזאת אהבה לשריון ולטנק, עד שאמרתי לעצמי: שם אני רוצה להיות". גם במהלך השירות הצבאי נמשך הקשר שלו עם הפצועים שביקר. "הם היו מגיעים לטקסים שלי, אפילו הגיעו עד בה"ד 1 לטקס סיום קורס קצינים. הייתי מגיע אליהם לחתונה והם הגיעו לחתונה שלי, כך שהקשר נהפך לחברי".

לפצועים יש משפחה וחברים. מי אתה בשבילם?

"בהתחלה שאלתי את עצמי את השאלה הזאת", הוא מודה. "הייתי ילד חמוד עם שיער ארוך וכנראה זה מה שקנה אותם. יש בזה משהו כל כך תמים וכובש, כך שרוב החיילים הפצועים זרמו איתנו. לא כולם, היו כאלה שביקשו מאיתנו ללכת. לא היה להם כוח לחמודים האלה עם הגיטרות והגלידות שבאים לעשות להם שמח. אבל כן היה משהו בתמימות הזאת. פרט לכך, לא מזמן הייתה לי שיחה עם אמא של אחד הפצועים מאותה תקופה. היא סיפרה שבאותה תקופה היה להם משבר אמון מול המערכת ועם כל העולם, הם התייאשו מהפוליטיקות והאינטרסים. 'אתם באתם טהורים והחזרתם לנו את האמון בבני אדם', היא אמרה. בימים שאחרי המלחמה התקשורת הייתה במסדרונות בתי החולים ואנשים הגיעו בהמוניהם, אבל כשהמשכנו להגיע מדי יום במשך שנה נבנה אמון ברמה אחרת. גם מי שסגר לנו את הדלת, פתח אותה. הוא הבין שיש כאן מישהו שאכפת לו במובן הכי פשוט. אני לא מנהל של עמותה גדולה שיש לי אינטרס לגייס כספים אלא חבורת ילדים תמימים בני 18 שבאים להגיד להם תודה כי הם היו שם בשבילנו וזה יצר חיבורים מאוד עמוקים".

לפני כחמש שנים השתחרר שה־לבן מהשירות הצבאי בדרגת רס"ן וכיום הוא משרת כקצין מבצעים ביחידת המילואים של חטיבה 188. "תשע וחצי שנים הייתי בחטיבה, כולל קבע. לא התעסקתי עם פצועי צה"ל, למעט קבוצת מתנדבות מבאר שבע שהפעלתי במהלך מבצע עופרת יצוקה. כשהשתחררתי הקמתי עסק של תוכן והסברה שהיה מיועד בעיקר לחוץ לארץ. מבחינתי כל העניין של ביקור הפצועים היה חוויה שנגמרה".

יעקב שה-לבן
יעקב שה-לבןצילום: לורן קאסלברי

"וואו, איפה נרשמים?"

עם מיסוד יום ההוקרה לפצועי צה"ל קיבל פנייה מבני עקיבא להעביר שיחה לקבוצת קומונריות וענה בחיוב, בלי לקחת בחשבון את ההשלכות. "פתאום ישבתי וחשבתי: מה עברתי כאן? הבנתי מה נתתי לפצועים, אבל פתאום הבנתי מה קיבלתי מהם ואיך זה שינה אותי כבן אדם והפך אותי למי שאני היום". השיחה הייתה מוצלחת ובעקבותיה הגיעו אליו פניות נוספת. "בסוף כל שיחה היו אומרים לי: 'וואו, זה נשמע מדהים. איפה נרשמים?'. התחלתי לגמגם להם שזה היה ב־2006 ואני כבר לא שם. התחתנתי, יש לי ילדים, אני בכלל גר בגולן וסיימתי עם האירוע הזה". הפניות הרבות שקיבל בתום השיחות שהעביר לא הותירו לו הרבה ברירה והוא הקים מחדש את 'אתכם כל הדרך', הפעם כעמותה עצמאית.

איך בעצם אתם מגיעים לכל החיילים הפצועים?

"אתה שומע בחדשות שחייל נפצע ומתחיל להפעיל קשרים. אם זה בצבא אתה מנסה לברר באיזו יחידה הוא היה, או בבית החולים עם אנשים שאתה מכיר. אנחנו דוגלים בשיתופי פעולה ולכן לפעמים נעזרים בעמותות אחרות. אם אני יודע שיש מתנדבים מעמותת 'אור מיכאל' מרעננה, אני יכול להרים טלפון לאורית מרק־אטינגר ולבקש שהם יבקרו חייל פצוע בבית לוינשטיין, וגם אני מקבל מהם מידע ויכול לשלוח מתנדבים נוספים שלנו במקרה הצורך".

עיקר הפעילות של גיוס ושיבוץ המתנדבים מתבצע באמצעות חשבון האינסטגרם. "אנחנו מעלים פנייה שיש חייל פצוע בבית לוינשטיין. בתוך זמן קצר מגיבים מתנדבים מרעננה ומעדכנים שהם תופסים פיקוד". את ההשראה לאופי התפעול לקח שה־לבן ממבצע ג'וחא שהוא שותף להפעלתו, שבו ביום הולדתו של החייל יוחאי (ג'וחא) קלנגל הי"ד מחלקים לחיילים במבה וקולה, כאשר כל המערך מופעל באמצעות חשבון אינסטגרם. "לכן יחד עם פתיחת העמותה פתחנו חשבון אינסטגרם. דרכו אנשים יוצרים קשר ושולחים פניות כמו 'שלום, קוראים לי יפה ואני גרה בבית חשמונאי. איפה אני יכולה להתנדב?'. כך אנחנו מצוותים אותה לחייל פצוע הקרוב למקום מגוריה. חשוב להדגיש שלא תמיד יש מענה לכל מתנדב. אני תמיד אומר לפונים שאני מאחל להם שלא יהיה לי מה לתת להם".

נקודת המפנה בפעילות הייתה בזמן מבצע שומר החומות. "עבדנו בקצב מטורף", הוא נזכר. "בעקבות המהומות לא הפסיקו לזרום פצועים לבתי החולים. בגלל השיחות שאני מעביר בכל הארץ, יש לי מאגר ארצי של רכזים חברתיים. בתפוצה הזאת הייתי מעדכן: יש שני פצועים בבית החולים רמב"ם, מי מגיע? ואם יש עומס, אני מעדכן שברוך ה' יש מספיק מתנדבים ואין צורך להגיע. במהלך מבצע שומר החומות הצלחנו להגיע לכל הפצועים. הייתה לנו טבלת שליטה עם רשימה של כל בתי החולים ושמות הפצועים. לכל זה הגענו דרך תלמידים. לפעילות היה הד גדול מאוד, אנשים תרמו וכך יכולנו לפעול בצורה הרבה יותר רחבה. כיום יש לנו רכז לכל אזור בארץ".

בשנה שעברה, בעיצומו של הסגר השני שהוטל בעקבות מגבלות הקורונה, חל יום ההוקרה לפצועי צה"ל, שהצריך חישוב מסלול מחדש על הפעילות שניתן לקיים ביום זה. "הייתה בעיה גדולה מאוד. לא היה ניתן לקיים טקסים בבתי הספר, פצועים רבים לא רצו לדבר בזום, כך שהוציאו את העוקץ מהיום הזה", הוא משחזר. "אנחנו פתחנו פלטפורמה בגוגל דרייב וקראנו לפצועים להירשם למפגשים מצומצמים על כוס קפה בשטח פתוח. הייתה היענות מטורפת. גם של מתנדבים, עד כדי כך שהיו עשרות שלא היה להם את מי לבקר, וגם של פצועים, יותר מ־300. יתר על כן, הרבה חבר'ה פוסט־טראומטיים לא מצאו את עצמם ביום ההוקרה, ופתאום כשישבו איתם על כוס קפה עם יחס אישי זה עזר להם להתחבר".

מפגשים של השראה לחיים

את היוזמה שהתחילה אשתקד בעקבות אילוץ מתכוונים השנה לאמץ מלכתחילה. במסגרת יום ההוקרה לפצועי צה"ל שיחול השבוע, פרט לאירועים ולטקסים הרשמיים, יתקיימו לא מעט מפגשים אינטימיים יותר עם פצועי צה"ל בכל רחבי הארץ, מרמת הגולן בצפון ועד אילת בדרום. "הצענו למי שרוצה לשים לו חבילה בפתח הבית וללכת, ויש הרבה שביקשו זאת. מחלק ביקשנו להגיע למפגש מצומצם על קפה ועוגה, ולמי שמתאים להעביר שיחה בפני קהל – כמובן שיש לזה ביקוש נרחב. יש לנו הכול מהכול, אבל מסיפורים ששמעתי ממתנדבים בשטח, גם מי שמבקש חבילה, ברגע שדפקו אצלו בדלת, כבר התחיל המפגש. הוא רואה מולו אדם צעיר ומתוק, הוא נמס ומבקש ממנו להיכנס ולשבת לשיחה".

פרט למהות של הנתינה לפצועים, מטרת משנה של שה־לבן היא להעניק לבני הנוער חוויה עוצמתית שממנה הם מקבלים השראה ושיעורים לחיים, לצד הנעה לעשייה חברתית. "את העוצמות של המפגשים עם הפצועים שאני והחברים שלי קיבלנו אנחנו רוצים להעביר הלאה", הוא מסביר. "לתת להם את הניצוץ וההשראה הזאת לחיים. חלק מהמתנדבים מגיעים באופן חד פעמי, אבל מבחינתנו, תחושת ההצלחה שלהם דוחפת אותם לעשות בהמשך דברים גדולים יותר. מישהו סיפר לי שזה מה שהניע אותו להקים מיזם למען בטיחות בדרכים. פרט לכך, זה נותן להם עוצמות. היה אפשר לחשוב שהם יזדעזעו ממראה של חייל קטוע רגליים, אבל התגובות מטורפות. אנשים אומרים לי: תודה שנתת לי את הזכות להיות חלק מזה. תלמידי י"ב פוגשים חיילים פצועים בטיפול נמרץ והתגובה שלהם היא 'אנחנו מתים להתגייס כבר'. גם מי שמתלבט אם להתגייס לקרבי כבר ננעל על סיירת".

אחד הפצועים שמלווה שה־לבן במשך תקופה הוא נתנאל סנדר, שנפצע בפיגוע בגבעת אסף שבו נהרגו שני חיילי הנח"ל החרדי. "כשחזרתי לבקר פצועים הוא היה אחד הראשונים שביקרתי. הוא היה פגוע ראש והשיקום שלו איטי, סיזיפי ומייגע. בעקבות שומר החומות, כשהעמותה גדלה, פניתי לאמא שלו וסיפרתי לה שיש תלמידים מרעננה שישמחו לבקר אותו. היא התלהבה מהעניין, התלמידים התחילו לבקר אותו והיא סיפרה שזה עשה לו הרבה טוב ומכניס לו הרבה אור. המחנכים בישיבה מצידם סיפרו שגם לתלמידים זה עושה טוב. קשה לו לתקשר וזה דורש המון סבלנות, והפידבקים המרגשים מעידים שזה מצדיק את ההשקעה".

באמתחתו יש לא מעט סיפורים מרגשים על קשרים אישיים שנוצרו, ביניהם עם שני לוחמי היחידה המובחרת שנפצעו בג'נין בערב שמחת תורה. "אחד הפצועים המפורסמים ממלחמת לבנון השנייה הוא נועם גרשוני, ששירת כטייס מסוק אפאצ'י בחיל האוויר. במהלך המלחמה הוא נפצע קשה בהתנגשות בין שני מסוקי אפאצ'י סמוך לצומת כוח שמדרום לקריית שמונה. הוא שכב בשיקום נוירולוגי בתל השומר כשהוא פגוע חוט שדרה. אחרי חצי שנה הוא יצא משם על כיסא גלגלים. שש שנים אחר כך הוא קטף מדליית זהב באולימפיאדה בלונדון. יש בינינו קשר עמוק.

"אחרי שומר החומות ביקשתי ממנו להצטרף לעמותה והוא נענה בשמחה. כשפרסמנו על שני החיילים הפצועים, הוא התקשר לברר על הפציעות. כשהבין שאחד מהם נמצא בשיקום נוירולוגי – ביקש לבוא לבקר אותו. זה היה מצמרר. לחזור יחד איתו למקום שבו היה מאושפז, הפעם כשהוא עומד על שתי רגליים. כולם הכירו אותו. כמה שאגיד לחייל 'אחי, יהיה בסדר', כשמגיע אדם מוכר שאומר לו 'הייתי בחדר מולך. כל מה שאתה עובר, גם אני עברתי', זה כבר מביא משהו אחר. השניים דיברו בארבע עיניים כמעט שעתיים. אין לי מושג על מה הם דיברו, אבל אין לי ספק שזה היה עוצמתי. אני מנסה להמתיק, אבל הוא באמת יכול לתת כוח. נתתי למישהו ועכשיו זכיתי לראות אותו מעביר את זה הלאה. בשבילי זאת הייתה סגירת מעגל מרגשת".