פעמים רבות כשמזכירים את המונח 'עילית', אנשים מרגישים תחושה של אי נוחות. אמנם, אם נתבונן בדברים לאשורם נראה, כי באותה מידה קשה לנו גם להגדיר או להתעסק במושג 'איכות'.
לכאורה, מה רע באיכות? מי לא מסכים עם הדרישה לחיים איכותיים?
אז הנה לכם תרגיל קצר. חשבו על כל 'שיח' שמתקיים כיום בחברה הישראלית על כלל גווניה. למשל, שיח בנושא מוזיקה או ספרות. כבר לא 'פוליטיקלי קורקט' לומר על מוזיקה מסוימת או טקסט מסוים שהוא איכותי. זאת, מכיוון שהרבה יותר קל לומר שזה תלוי טעם או תלוי אדם.
עם זאת, לגמרי ברור, לכל מי שמבין במוזיקה, כי יש לחנים או ביצועים ברמה גבוהה יותר מאחרים (על פי פרמטרים שונים ומגוונים); יש מוזיקה טובה ויש פופ. יש ספרות גבוהה ויש כתיבה לרשתות החברתיות.
פעמים רבות אנו פשוט נרגיש, 'נדע', שאכן 'דבר' מסוים הוא איכותי וטוב יותר, גם אם אנו לא מומחים ב'דבר'. זה מורגש וברור.
כך, גם כאשר אנו מאפיינים את המונח 'עילית'. אם ננקה את רעשי הרקע, אז נבין שאנו עוסקים פה בחינוך ובהצבת דגל של שכבה, ציבור, קבוצה או חבורה שרוצה ומעוניינת להיות כזו שיש בעיניה ראוי אל מול הלא ראוי; חברה שמציבה סטנדרט איכותי אל מול הסטנדרט הרגיל; חברה שנוטלת שיקולים לטווח רחוק.
חברה שכזו, דורשת מעצמה להיות במגמת שיפור ולמידה מתמדת. היא רוצה לפלס דרך, ליצור שביל במציאות והדרך לעשות זאת היא בעזרת חבורה של אנשים שמובילה רעיון משותף.
תמיד ניתן להתחבר 'לעם'. זה מרגיש טבעי וקל ואף הרבה יותר 'מלא בענווה', אך לא בטוח כלל שמעבר לסיסמאות יש דגל ברור שמונף. פעמים רבות, בהנפת דגל של חיבור ואהבת ישראל בלבד, אנו מסתתרים מאחורי עצמנו בלא להניף שום דגל או אידיאל ממשי.
ברור לגמרי, כי לא כל חברי התנועה באותו מקום ויכולים להיקרא: 'עילית'. ברור לגמרי גם, כי אין שום כוונה לומר שאנו הטובים וכל השאר לא.
ובכל זאת, הרצון והכוונה היא לשאוף לטפס על ההר, יחד עם אנשים רבים וטובים בתנועה, ולהוות מצפן, לאורו המציאות תפעל.
החזון ברצוננו להציג, פתוח ונגיש לכולם. הוא לא קל, הוא דורש טיפוס, שינוי קונספציה ומאמץ, אבל הוא לא מבחין בין אחד למשנהו בהשגת היעד. חזון זה, מייצר אמונה ודרישה, כי רבים רבים מסוגלים לדברים הגדולים הללו.
לירן גרוס הוא ראש מחלקת הדרכה בתנועת הנוער עזרא