הרב חגי לונדין
הרב חגי לונדין צילום: ללא

מידי פעם, בעת ש"מתפוצצת" פרשה שבה נחשף שדמות מסוימת שנתפסה כערכית אולי איננה כזו – ישנה נטייה לייאוש כללי מהמין האנושי.

הנה ההוכחה ש"אי אפשר לסמוך על אף אחד", ומתחת לחיוכים תמיד מסתתרת מפלצת. תחושות מעין אלו מסתדרות היטיב עם התרבות הפוסמודרנית שמדמיינת לראות אפילה ופסימיות בכל דבר.

האמת מורכבת יותר. רוב בני האדם הם טובים, ועל כל דמות שנפלה ישנן מאה דמויות שעושות טוב. האווירה ש"העולם משתגע" מגיעה מפני שהתרבות שלנו מעצימה דמויות מוחצנות. ככל שאדם מצטלם יותר טוב; מתנסח בצורה יותר בהירה – הוא תופס יותר נפח; לא בגלל שהוא טוב יותר אלא כי הוא מפורסם יותר.

באופן טבעי באנשים מסוג אלו קיים פער בין התדמית החיצוניות שלהם לבין מה שמתרחש בתוכם פנימה; וכיוון שכך הם גם נופלים יותר, וגוררים עימם את התחושה ש"כולם נופלים מסביב".

כאשר נפגשים יעקב ועשיו בפרשת וישלח, הראשון מתבטא "יש לי כל", והשני "יש לי רב". המפרשים מסבירים שהמילה "כל" מבטאת מבט כללי ואיכותי; ואילו המילה "רב" מבטאת ריבוי כמותי ומוחצן.

אנשי הכמות הם תמיד מפורסמים יותר ומהירים יותר, ולכן עשיו מציע בזחיחות "נסעה ונלכה"; אנשי האיכות לעומתם הם מופנמים ואיטיים יותר, ולכן יעקב עונה לו "אני אתנהלה לאיטי... עד אשר אבוא אל אדוני שעירה". אנשים מוחצנים עולים מהר ונופלים מהר.

אבל לא להתרגש; גם שעשיו מגיע עם ארבע מאות איש, וגם שנאלצים להשתחוות לו והוא מקבל מיליוני לייקים – בסופו של דבר – "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו, והייתה לה' המלוכה. ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו