ישיבת ההסדר ירוחם
ישיבת ההסדר ירוחםצילום: צוריאל גושן

בכל ישיבה יש לשבת אופי מעט שונה, בכל ישיבה יש לשבת קסם משלה.

במדור הזה אנחנו מנסים כל שבוע לתת הצצה לשבת המיוחדת של ישיבה אחרת, והשבת אנחנו עם ישיבת ההסדר ירוחם.

"השבת בישיבה "מתאפיינת בעיקר בקצב האחר" מספר יאיר שלומד בישיבה. "עבורי השבוע של הלימוד נמצא במתח לימודי מאוד גבוה של רצון להקיף, ולדעת, להקשות ולפרק, להתבונן ולהקשיב לדבר ה'. מ8:30 בבוקר ועד 23:00 השעון דופק ואנחנו במירוץ שבתוכו".

"ואז בבום - נגמר סדר ערב של חמישי. ואחריו - שישי מגיע ומבשר את ההאטה, את הקצב הירוחמי הרגוע. יום שישי כולו הוא האווירה ששבת בפתח - חלק לומדים בבית המדרש ומחזיקים את קולות הלימוד, חלק מבשלים או אופים לשבת והריחות באוויר הדירות, חלק סוף סוף מצאו זמן לנגן בכליהם, וחלק סתם משלימים שעות שינה יקרות אחרי שבוע עמוס. חלק מטיילים במדבר וחלק מתנדבים בעיירה. התמהיל של כל אלו הוא הנחת של יום שישי שמבשרת על בואה של השבת".

גם איתן, בוגר הישיבה, נזכר בערגה בקצב שמשתנה. "חבר טוב שלי מהשיעור אוהב להגיד שכמו מיחם, לישיבה שלנו יש שני מצבי פעולה: מצב רתיחה ומצב שבת. במהלך השבוע האווירה בישיבה היא של לימוד מעמיק ורציני, ואילו בשבת היא הרבה יותר 'חסידית' וקלילה. אני חושב שהמעבר בין שני המצבים האלו מתחיל ביום חמישי, בשיעור הכללי של הרב בלומנצויג, שהוא בהחלט מאירועי השיא של הישיבה במהלך השבוע. זו, בעיניי, נקודת הסיום של מצב הרתיחה, ומכאן ואילך – מתרחשת כניסה הולכת ומתפתחת ל'מצב שבת'".

ואז, השבת נכנסת. "אחרי קבלת שבת מוזיקלית ותפילת מנחה מתחילה קבלת השבת, שמיוחדת בעיני בדיבוק החברים המיוחד שיש בה, בניגונים ייחודיים של הישיבה, ובתפילה רכה ועוצמתית, שנותנים לה משך ומקום. לפני כמה שנים זכינו להקליט את הניגונים המיוחדים של הישיבה ולאגד אותם לאלבום אותו הפיקו, שרו ונגנו בני הישיבה ורבניה".

לגבי הניגונים, כאן איתן ויאיר כבר חלוקים. איתן מספר כי באופן אישי הניגונים האהובים עליו הם 'ממקומך' של קדושה של שחרית (והוא אולי הכי פחות מוכר), וי-ה ריבון, שמשמש גם כמנגינה ללכה דודי.

ואילו יאיר בוחר לציין שני ניגונים: את 'אנא בכח' במנגינת ברכי נפשי של ר' שלמה קרליבך, ו-'ושמרו' של הישיבה. "זכורה לי פעם שמישהו שר 'אנא בכח' במנגינה אחרת וניכרה האכזבה בפניהם של כל יושבי בית המדרש".

בנוסף, לשניים האלו, מקום של כבוד שמור גם לי-ה אכסוף ששרים ישר אחרי סעודת ליל שבת, בלחן של חסידי בעלז. "אחד הרגעים הקדושים בשבוע בישיבה, ובמיוחד שבעולם (בעויילם) זהו הלחן הפחות מוכר של יה אכסוף, ובישיבה יש הזדמנות לשיר אותו ברוב עם ובעוצמה אחרת".

עוד חלק בלתי נפרד מההווי הישיבתי, גם אם לא כולם נוטלים בו חלק, הן השעות המיוחדות של תפילת ותיקין, בה בוחרים חלק מהחבר'ה להשתתף. "סביב התפילה נוצרה חבורה מגוונת מכלל השיעורים והגילאים" נזכר איתן, "בהנהגתו של ראש הישיבה הרב חיים וולפסון".

"לאחר התפילה הביתית אנחנו יושבים כולנו לקידוש מפנק, שכל מה שיש בו הוכן או נקנה על ידי מתפללי הותיקין. לאחר מכן חלק משמעותי מהתלמידים ממשיך לחבור'ה עם הרב חיים בחסידות, סביב פרשת השבוע, והשאר יושבים ללמוד או מנצלים את הזמן שנשאר להם עד לסעודת השבת. בשבילי, הזמן של הלימוד שבין סוף הקידוש ועד הארוחה בישיבה הוא 'מעין עולם הבא' ממש, והוא זמן של עונג ושמחה גדולים מאוד".

"באופן כללי, אני חושב שזכרונות של חוויות רוחניות מרוממות מהשבת בישיבה, רק מסתירות את מצבור הרגעים הקטנים והמאירים שבהם יש הוויה חברתית עשירה ומלאה של שיח, מפגש וחיבור בינינו החברים ובין התלמידים לרמי"ם. התרומה העצומה של המפגשים הללו לחוויית הישיבה (הרוחנית!) שלי – היא זו שעושה את השבת בישיבה למיוחדת כל כך עבורי".