הרב פרופ' יהודה ברנדס, ראש המכללה האקדמית הרצוג
הרב פרופ' יהודה ברנדס, ראש המכללה האקדמית הרצוג צילום: מירי שמעונוביץ
תחילתה של פרשת וישלח במפגש בין יעקב לבין עשו אחיו, הוא אדום. חתימתה של הפרשה ברשימה המפורטת של תולדות עשו למשפחותם, אלופי אדום ומלכיהם.

המקום המשמעותי שניתן לעשו בספר בראשית, נמשך גם בשאר התנ"ך. החל מזמן הכניסה לארץ, כשישראל ביקשו לעבור בגבולם ונענו בשלילה (במדבר כ), ועד ימי החורבן, בהם הואשמו האדומיים בשמחה לאיד לחורבנה של ממלכת יהודה ובסיוע למחריבי העיר והמקדש (תהלים קלז).

המבט השלילי והעוין כלפי האדומים נמשך גם בימי חז"ל כאשר אדום זוהתה עם מלכות רומי הרשעה (איכה רבה ד כא), ועוד יותר מכך כאשר האימפריה הרומית התנצרה, בתקופת התלמוד, ומאז ואילך, זוהתה הנצרות כולה עם הרשעה האדומית (עי' אברבנאל לישעיהו לה י).

האיבה בין אדום לישראל התחילה בלידת התאומים בפרשת תולדות, כאשר יעקב עקב את עשו בעת הלידה, קנה ממנו את הבכורה בנזיד עדשים והערים עליו בלקיחת הברכה מיצחק. הנביא מלאכי תמצת את איבת העולם בין ישראל לעשו במילים: "...הלא אח עשו ליעקב נאם ה', ואהב את יעקב. ואת עשו שנאתי...".

חומרת האיבה בין ישראל לאדום באה לידי ביטוי בנבואת אחרית הימים של הנביא עובדיה: "וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו כִּי ה' דִּבֵּר"... "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה". משמע, שהופעת מלכות ה' בעולם תלויה בהכנעת האדומים.

על רקע האיבה התהומית שבין ישראל לאדום, מפתיעה פרשת וישלח בשני קצותיה. בחלקה הראשון, למרות חששותיו של יעקב מפני המפגש המאיים עם עשו, ובזכות ההכנה המתוחכמת שלו, המפגשמסתיים בנועם ובשלום, לפחות כלפי חוץ. עשו מתרצה בקבלו את הדורון מאת אחיו, מתייחס ליעקב באהדה, ואף מפנה את הארץ מלפניו ומתיישב בארץ אדום.

בחלק האחרון של הפרשה, התורה מאריכה מאד בסיפור קורות משפחת עשו, מבלי לומר במפורש שום אמירה של גנות כלפיהם. אמנם חז"ל דרשו בכמה מן הפסוקים דרשות של גנאי לאדומים, אך בפשוטו של מקרא קשה להצביע על מגמה שלילית כלפי האדומים. נראה יותר שהתורה מציגה את בית עשו ואדום כמשפחה וממלכה מיושבת ומתוקנת.

מה המשמעות של האתנחתא החיובית הזאת ביחסי יעקב ועשו, ישראל ואדום, בפרשתנו?

המעיין במדרשים לפרשתנו יראה שיש שלש מגמות עיקריות במענה לשאלה איך יש להבין את הפן החיובי ביחסים בין ישראל לאדום. אפשר לכנות אותן: הגישה התמימה, הגישה החשדנית והגישה התועלתנית.

הנה דוגמה אחת למחלוקת בין הגישה התמימה, החיובית, לבין הגישה החשדנית, השלילית:

על הפסוק: "וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ:" (בראשית לג, ד), נאמר במדרש: "אמר ר' שמעון בן אלעזר: .. מלמד שנשקו מכל לבו, אמר ר' יניי ... מלמד שביקש לנשכו ונעשה צוארו של אבינו יעקב של שיש וקהו שיניו של אותו רשע" (בראשית רבה עה ט). המחלוקת בין גישת הנשיקה החיובית לגישת הנשיכה השלילית תלויה גם בשאלה איך לפרש את הנקודות המסומנות בספר התורה על המילה "וישקהו". האם הן באות להדגיש את החידוש יוצא הדופן לחיוב, או שהן באות לרמוז על השלילה הנסתרת: הנשיקה לא היתה אלא נסיון נשיכה.

המחלוקת בין שתי הגישות האלה נמשכת לכל אורך פרשת המפגש בין האחים. החל מהשאלה האם יעקב נהג כשורה כשהקדים ושלח מלאכים אל עשו לרצותו, האם ראוי היה לשלוח לו דורון ולהשתחוות לפניו, ועד השאלה האם עשו נפרד מיעקב והלך לדרכו לארץ אדום בשלום, או שנאלץ לעשות כך למורת רוחו.

הגישה השלישית, התועלתנית, מתבוננת על כל הפרשה מנקודת מבט אחרת, והיא, מהי התועלת שתצמח לעתיד לבוא לעם ישראל ממעשי האבות. היכן יבוא הפיצוי על המתנות שניתנו לעשו, היכן ישפיע הנצחון של יעקב במאבק עם המלאך שהוא שרו של עשו, מתי נכון לעשות שימוש בדרך ההכנעה והכבוד לעשו. באופן כללי בעלי הגישה הזאת מניחים שתפקידו של עשו בעולם, כמו גם של שאר האומות, הוא לסייע לעם ישראל בעת הגאולה והופעת מלכות ה' בעולם.

חלוקה משולשת זו נמצאת גם ביחס לפרשת תולדות עשו, אלופיו ומלכיו, שבסוף הפרשה. יש דורשים לחיוב, שעשו כונן משפחה, עם וממלכה מקבילים לאלו של ישמעאל ושל ישראל. כל עוד הוא שוכן במקומו וממלא את ייעודו בעולם, אין טענות כלפיו ואפילו אפשר לדרוש בזכותו.

יש דורשים לגנאי, ומוצאים תילי תילים של דופי בפרשת היוחסין, כגון שרבים מהמנויים שם נולדו מקשרי עריות והם ממזרים. וכן מטילים דופי באלופים ובמלכים, ודורשים את שמותיהם ומעשיהם לגנאי.

ויש דורשים לתועלת, שכל הבנין של אלופי אדום ומלכיו הוא הקדמה והכנה לקראת הופעתה של הנהגה ומלכות בישראל.

כך מוצאים גם בדרשות חז"ל על מלכות רומי. מפורסמת המחלוקת בין התנאים תלמידי רבי עקיבא בדור שאחרי החורבן ומרד בר כוכבא. רבי יהודה בר אילעאי דרש לשבח: כמה נאים מעשיהם של אומה זו. רבי שמעון בר יוחאי דחה אותו והתייחס בשלילה לכל מפעלי הבניה של הרומאים (שבת לג ע"ב). כך מוצאים אפילו ביחס אל הנצרות. בדרך כלל, היחס אל הנצרות שלילי ביותר, גם בשל אמונתם הכוזבת, גם בשל הצרות הנוראות שהסבו לעם ישראל מראשית הופעתם בארץ ישראל ודרך כל שנות הרדיפות, השמד והרציחות בגלות אירופה. אף על פי כן, יש מי שמוצאים בהם גם ממד של זכות. הרמב"ם שיבח את הנצרות כדת שקידמה את הרעיון המונותיאסטי בעולם ולחמה בעבודה זרה הפגאנית, המאירי החשיב את העמים הנוצריים בזמנו כ"אומות הגדורות בדרכי הדתות" שיש להתייחס אליהן ביתר כבוד מאשר לעובדי האלילים שבימי חז"ל. בדרכם הלכו גם חלק מחכמי הדורות האחרונים, כדוגמת הראי"ה קוק.

יש שפירשו את החיוב שבנצרות כערך עצמי, בכך שגאלה חלק נכבד מן הגויים מן האלילות הפגאנית, ויש שפירשו זאת בשיטה התועלתנית – שכל כולה נועדה להכין את אומות העולם לקראת ההכרה של העולם במלכות ה'.

למחלוקת הפרשנית והעיונית הזאת יש השלכות מעשיות, עד עצם היום הזה. יש המתנגדים בכל תוקף לכל שיח רשמי עם הנהגת העולם הנוצרי, ובכלל זה גם קבלת תרומות וקשרים עם נוצרים אוהבי ישראל. הם רואים בכל פעילות נוצרית חיובית כלפי ישראל נשיקה שמטרתה האמיתית היא נשיכה. בדרך כלל, מכיון שכיום אין סכנה ישירה של נסיון לרצח, חושדים בהם בנסיון לשמד רוחני – פעילות מיסיונרית.

כנגדם, יש מי שממשיכים את המגמה החיובית, ומקבלים את ה"ישקהו" כפשוטו. פרשת וישלח, וחלק ממדרשיה ופרשניה, מהווים עבורם מקור המוכיח שיש אפשרות גם למפגש חיובי בין אדום לישראל.

הגישה התועלתנית גורסת, שהשאלה העיקרית איננה פענוח הכוונות הנסתרות של בני אדום. איננו יורדים לחקרי-לב, אלא מתבוננים על התועלת המעשית שניתן להפיק מהם. כשם שרבי יהודה בר אילעאי שיבח את מפעלי הבניה הרומאיים למרות שחי דור אחד בלבד אחרי השמד הנורא שעשו ברבי עקיבא רבו, בני דורו ותלמידיו, כך גם אנו יכולים להנות מתמיכתם הפוליטית והכלכלית של האדומים בני זמננו, מבלי לשכוח את נהרות הדם שנשפכו בחסות הצלב וצלב הקרס עד לא מכבר.

העובדה שאין הכרעה בין הפירושים השונים בתורה עצמה, או בין הגישות השונות אצל חז"ל ואצל הראשונים והאחרונים, מלמדת שכדרכן של מחלוקות שכאלה, אלו ואלו דברי אלקים חיים. המחלוקת והספקות המעשיים הכרוכים בה ימשיכו ללוות את עם ישראל עד אשר יעלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, והיתה לה' המלוכה.

יהי רצון שנזכה לכך במהרה בימינו

--

הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא נשיא מכללת הרצוג

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו