הרב צוריאל חלמיש
הרב צוריאל חלמיש צילום: עצמי

1. השאלה הראשונה שיש להציג ביחס לרבנות הראשית היא מי בוחר את הבוחרים. בעבר, כלומר עד השינוי הדרמטי שערך שר הדתות זרח ורהפטיג בשנת תשכ"ג (1963), וועדה מסדרת קטנה בחרה לבדה את הרבנים ונציגי הציבור שבחרו את מנהיגי הרבנות הראשית בארץ ישראל.

הוועדה הזו הייתה חצי חצי: ארבעה נציגי מועצת הרבנות, וארבעה אנשי משרד הדתות. הם גיבשו גוף בוחר לפי הבנתם. בשנת תש"כ (1960) התגלעה מהומה גדולה, כאשר רב מנציגי הרבנות "עבר צד" אל משרד הדתות. הוא הואשם כמי שביקש להיות ממדיחי הרב יצחק נסים.

קמה התעוררות רבנית עצומה. שאר הרבנים נציגי הרבנות פרשו תוך הנחה שכך לא תהיה וועדה מסדרת. העניין הגיע ליועץ המשפטי לממשלה ובהמשך לבג"ץ, שקבעו שניהם שההתפטרות לא משנה דבר והוועדה - בראשות הרב יהודה ליב מימון - תמשיך בעבודתה.

2. אבל הרבנות לא וויתרה. נערך כנס רבנים גדול בתל אביב, והתקבלה החלטה רחבה, שאף רב לא יאות להיכנס לגוף הבוחר או להציג מועמדות. הרב מימון נכנע והתפטר, ועמו שאר חבריו. לא נערכו בחירות וזמן מה מועצת הרבנות הראשית לא הייתה קיימת (חוק מיוחד נחקק להצלתה).

אגב, באותו כנס התבטא הרב צבי יהודה קוק: "רבנות ראשית משועבדת - ביטולה טוב מקיומה". פירוש דבריו: אם לרבנים לא תהיה לכל הפחות זכות ווטו בגוף שבוחר את הרבנות הראשית, ומוטב שאף השפעה פוזיטיבית משמעותית, עדיף לסגור את המוסד. חרף ממלכתיותו המפורסמת, הרצי"ה התכוון לדבריו ברצינות עמוקה.

3. רק בשנת תשכ"ג ואילך, אחרי תלאות של שנים וביזיון מתמשך שאין כאן מקומו, נלקחה מאותה וועדה מסדרת הזכות לקבוע את הרכב הגוף הבוחר. זו הייתה כאמור עבודה של ורהפטיג. מעתה, הוועדה לא קובעת דבר מעצמה, אלא רק דואגת שהרכב בוחר שקבוע בחוק ימומש בפועל. הפיכת הוועדה לחותמת גומי תרמה רבות ליציבות הליך הבחירה.

כחלק מהרפורמה, הוגדל אז הגוף הבוחר מ-70 איש ל-120, ונקבעו קריטריונים קשיחים לרבנים הבוחרים, רבני ערים, רבנים מקומיים, דיינים ועוד. כך גם ביחס לאישי הציבור. בהמשך, בשנת תש"ם (1980) הורחבה האספה הבוחרת ל-150 איש, אך על פי אותו מודל קשיח.

בכל מקרה, מאז ומעולם - מאז הקמת הרבנות הראשית בידי הראי"ה קוק והרב יעקב מאיר בשנת תרפ"א (1921) - רוב רבני בגוף הבוחר שלט בכל מקרה בתוצאות הבחירה. זה היה עניין לגמרי מוסכם, והוא התקבע גם בחוקי הרבנות הראשית לאורך השנים. על כך אין חולק.

4. ובכן, כדי להוביל אפוא שינוי בהרכב מועצת הרבנות או בראשיה, נדרשים כיום שלל מינויים בנקודות מפתח רבות. קודם כול מינויים רבניים בערים, במועצות, ביישובים ובבתי הדין. חריש עמוק מסוג זה עובר בראש ובראשונה במשרד הדתות, שנתון היום בידי השר מתן כהנא.

ההחלטה להוסיף את רבני ונציגי יהודה ושומרון לגוף הבוחר היא יפה כקריאת כיוון אך שולית. הוצאת "ממונים" שמונו בדרכים-לא-דרכים לאורך שנים במועצות דתיות, והכנסת אישים מתאימים - גם היא עניין ביניים, שהשפעתו תימדד על פי זהות האישים שייבחרו לתפקיד.

אם החוק לא ישונה דרמטית, השאלה המרכזית שנותרה היא האם יקודמו מינויי רבנים בשלושים הערים הגדולות, בשש עשרה המועצות הגדולות, בעשרת היישובים הגדולים. האם ראשי מועצות דתיות בארבע עשר הערים הגדולות ובארבעה המועצות הגדולות ייצגו את הציבור אותו בתחום השיפוט שלהם. יש משרות פנויות.

מי יודע, אולי הציבור הציוני דתי ילמד להתארגן על ענייניו לטווח ארוך. בגוף הבוחר חברים עשרת הדיינים הוותיקים ביותר, וגם ארבעה רבני שכונות הוותיקים ביותר בארבע הערים הגדולות. שר דתות שמעוניין להטביע חותם, אפילו אם לא ייקבע על שמו, ידאג למינוי דיינים שמשקפים את כלל החברה התורנית בארץ, ואם אף יסייע במינוי רבני שכונות - שכרו לא יקופח.

בהגדרה רחבה עלינו אפוא לשאול: האם המגוון הדתי שמאפיין את הציבור היהודי בישראל, יזכה אחרי לפחות שני עשורים (ויש מפליגים יותר) לקבל ביטוי הולם בגוף הבוחר של הרבנות הראשית. הבחירות תיערכנה בעזרת ה' בקיץ תשפ"ג (2023), הן לתפקיד הרבנים הראשיים והן למועצה. זהו קודם כול אירוע אסטרטגי, ויש להתחיל לקדם אותו עכשיו.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו