מחר, יום י"ט בכסליו, יצוין מלאת 26 שנים לפטירתו של אבי דור הכיפות הסרוגות, ראש ישיבת כפר הרא"ה, הרב משה צבי נריה זצ"ל.
עם נכדו, הרב אריאל בראלי, רב הישוב בית אל, על החיים כילד בצילו של סב משמעותי כל כך לדור שלם, ועל המורשת שנותרה בציונות הדתית מדמותו והנהגתו.
על ילדותו בצל סבו הגדול, מספר הרב בראלי: "הייתה חשובה לסבא מאוד המשפחה. בכל אירוע משפחתי הוא היה המרכז. הוא היה רוקד בחן מיוחד, התעניין אם יש בישיבות שירים חדשים, מקרב אותנו ומספר סיפורים בדרך לבית הכנסת. כשהתבגרתי ולמדתי במרכז הרב למדתי אתו, ותמיד בלימוד הוא נתן לי להוביל כאילו שזו לו הפעם הראשונה. מאוד החמיא על שאלות טובות ובהמשך התברר לי שאמנם הוא נתן את המקום אבל הוא היה זה שהוביל אל הדברים. זו הייתה הנאה צרופה ללמוד אתו".
"בעיני נער חוויתי אותו כמי שמתעניין בפרטים, יודע מה קורה איתי, מחזק אותי ואוהב אותי. הרבה חום ושמחה. לא הכרתי את ההילה הגדולה סביבו. הוא שידר גדלות ואצילות אבל חשבתי שככה זה כל סבא, ולא ידעתי את ההקשרים הגדולים שסביבו", אומר הרב בראלי.
הרב נריה זצ"ל מהווה חוליה חשובה ומקשר בין דורו של הרב קוק לדורנו אנו, ואנחנו שואלים את הרב בראלי אם חוויות היכרותו עם גדולי הדור הקודם הגיעו אל הבית פנימה. "היה לו זיכרון עצום, לא רק בתורה. הוא הכיר וידע את ההווי והחיים של מחברי הספרים הרבים שהיו לו בבית. פעם אחת ישבתי אתו ולמדנו מסכת בבא קמא והוא אמר שהשאלה הזו מופיעה בחידושי רב' אריה לייב, אתה יודע מי זה רב' אריה לייב? וסיפר לי עליו. אי אפשר היה להפסיק אותו בשטף הסיפור, גם על רוסיה ולימוד התורה בסתר שם, על רבותיו, על הרב חרל"פ שתמונתו הייתה תלויה בחדר הלימוד שלו, על הנצי"ב וכמובן על הרב קוק. על הרב קוק הוא סיפר יותר על תורתו ופחות סיפורים אישיים".
"את הסיפורים האישיים למדתי מקריאה בספרה של אימא שלי 'שחר אורו'", אומר הרב בראלי ומספר על נקודה אחת מקורותיו של סבו עם הרב קוק שבעיניו היא משמעותית: "סבא הגיע בגיל 17 למרכז הרב ונכנס ללימוד חזק. אחרי שנה וחצי הוא נקרא להעביר פעולה בבני עקיבא שהייתה אז תא מאוד קטן. סבא ראה את הנוער וחשב שיש לו מה לתרום ולהועיל, אבל הרב צבי יהודה וגם הרב קוק אמרו לו ש'זה שמשה צבי צריך להיות מדריך בבני עקיבא ולהוביל אותם זה וודאי, אבל השאלה מתי. עכשיו אתה צריך לשקוע בתורה'. סבא כתב 'לא הקשבתי, אבל אם הרב קוק היה אומר לי שלא לצאת הייתי נמנע. ראיתי שעם כל הביקורת, שבה הוא מכוון אותי, הוא השאיר לי את מרחב ההחלטה'. יש פעמים שאם תלמיד חכם משאיר לך את המרחב אתה יוצא לשליחות שלך"
על רעיון הכיפות הסרוגות שבידלו את תלמידי הציונות הדתית מאלו של בית המדרש החרדי, אומר הרב בראלי כי "סבא היה מחובר בכל נימי נפשו לציבור החרדי. החזון איש הגיע לביקור אצלו לישיבה והוא התייחס בחרדת קודש לכל גדולי התורה מבלי להתייחס למגזר, וחלק מילדיו למדו בחינוך החרדי. החידוש היה בחינוך בגובה העיניים, אמונה בפנימיות האדם. היום זה נשמע כמשנה פשוטה, אבל אז זה היה שונה מהמקובל. הכיפה הסרוגה סימלה חינוך אחר, שמחשיב את ההתיישבות, החלוציות והשמחה. סבא נתן לתלמידים לנהל את הישיבה. הם קבעו את נהלי הישיבה. זו הייתה דמוקרטיה במיטבה...".
על שמירת זכר מורשתו של הרב נריה גם כיום בציונות הדתית ועל התחושה שיום י"ט בכסליו זכור גם בציונות הדתית יותר כיום חגה של תנועת חב"ד ופחות זכור שזהו יום פטירתו של הרב נריה, אומר הרב בראלי: "סבא עצמו אף פעם לא החשיב את דמותו ואישיותו כמי שצריך לתת לו מקום. הוא הצניע את עצמו והקים ישיבות מתחרות לכפר הרא"ה. הוא היה מקורב לחסידות, ספר התניא היה על שולחנו. הבדיקה היא האם יש מורשת במובן שהולכים בדרך הזו, דרך התורה והחיבור לעם ישראל, ובנושא הזה אני לא מרגיש איום מצד חב"ד. הציבור שלנו הולך ומתפתח, זו מורשת מורכבת, וסבא עסק הרבה בתורה עד שהוא הצליח לעצב אותה, והייתה לו עמידה חזקה, כמו בפסיקה על סירוב פקודה,.
האם אכן יש המשכיות לדרכו בנוער הציוני דתי? "יש ממשיכים. יש לנו עצמה גדולה. בתקופות האלה אנחנו רואים חבר'ה נהדרים עם הרבה כוחות חיים וצריך דיוק. בלי תורה יראת שמים ועבודת המידות הכוחות הולכים למקומות אחרים. צריך הרבה תפילה ועבודה, אבל בגרעין הבסיסי אני רואה נערים עם נשמות גדולות שאצלם פשוט מה שסבא ניסה להכניס. ברור להם שמדינת ישראל היא צמיחת גאולתנו ואנחנו עושים הרבה כדי להתקדם".