ניידת התרמת דם
ניידת התרמת דםהלל מאיר

פוליטיקאי רענן נכנס לראיון ראשון בתקשורת. השאלה הראשונה שהוא נשאל הייתה: "האם אתה מוכן להפסיק להכות את אשתך?". הפוליטיקאי ההמום ניסה לענות שהוא מעולם לא הכה את אשתו, אך המראיין המנוסה לא הרפה. "אל תתחמק, תענה תשובה חד משמעית – כן או לא".

הפוליטיקאי הבין שהכניסו אותו למלכודת: אם יענה תשובה חיובית, זו הודאה שהוא מכה אותה, אם יענה תשובה שלילית – יאשימו אותו שהוא לא מוכן להפסיק להכות אותה. לבסוף הוא הצליח להשחיל בין המילים של המראיין את תשובתו המפתיעה: אני בכלל לא נשוי.

בסיפור הזה נזכרתי בעקבות סיפור הטפסים של מד"א שהחליטו לשנות את המילים אבא ואמא בטפסים ולהמיר אותן בהורה 1 והורה 2. לאחר השינוי המפתיע, הם באים לתורמים שלהם ושואלים: תענו בכן או לא: אתם מוכנים לחתום על טופס שמקבל את תפיסת העולם הלהט"בית או שלא אכפת לכם מחיי אדם?

ואכן, ניתן לומר שבניגוד לאותו פוליטיקאי, כולנו נפלנו במלכודת שטמנו לנו: הדיונים ברשתות נתפסו לכיוון הזה ודנו בשאלה מה חשוב יותר, פיקוח נפש או האג'נדה התרבותית שמנסים להנחיל לנו. כך גרמו לצייר את כולנו, את אלו שתרמו לאורך שנים, ככאלה שלא אכפת להם מחיי אדם, כאלה שמעדיפים סמנטיקה והגדרות. בצורה שבה נעשו הדברים נבצר מאיתנו לאחוז בחבל בשני קצותיו, לתרום דם וגם לשמור על אמונתנו. במסגרת התרגיל התקשורתי הזה, נשכחה האפשרות השלישית הפשוטה: לחזור למצב הרגיל והמקובל שבו אנו תורמים דם בטופס שאינו מתנגד להשקפת עולמנו ולהשקפת התורה.

אודה ולא אבוש: כמו שאר ערכיי, היחס למדינה, לצבא, ועוד, גם את הערך הזה של נתינה ותרומת דם אני יונק מהתורה והמסורת, והנה מעמידים אותי ואת ערכיי למבחן: איזה ערך חשוב לך יותר, ערך 1 או ערך 2? האם תעדיף לוותר על ערך התרומה והוספת החיים או שתעדיף לוותר על ערך המשפחה, האמון והתא המשפחתי?

יש שיאמרו: מה אתה נבהל מכמה מילים. תרומת דם היא מעשה חשוב, ואל לך לגרום לזוטות למנוע ממך את קיום המצווה. והתשובה היא פשוטה: אם זה אכן כ"כ לא חשוב, למה מנסים לדחוף לנו את זה בכל מקום, למה מיעוט קטן וצעקני גורם לכולם להיכנע לגחמותיו ולהתעקם על פיהם? אם תרומת הדם היא כה חשובה, יתכבדו כותבי הטפסים ויוציאו טפסים חדשים-ישנים עם אבא ואמא האהובים והמוכרים.

הרי במשך שנים תרמנו באופן טבעי ופשוט, והנה בא מישהו שהאג'נדה חשובה לו יותר והחליט לקחת סיכון ולעשות ניסוי בבני אדם: לשנות את הטפסים כדי לחנך מחדש גם אם הדבר יעלה בחיי אדם.

טענה נוספת שנטענה היא שאין פה אג'נדה שמסתתרת אלא רק ניסיון אנושי-מוסרי שלא לפגוע באנשים מסוימים. גם על כך התשובה היא פשוטה: אם המטרה היא לא לפגוע, מדוע לא אכפת לכם לפגוע באחרים? הרי המהלך הזה עצמו פוגע בציבור גדול דתי, מסורתי ושמרן, ברוב רובו של ציבור התורמים. הרי שיח ההתחשבות הזה הוא דמגוגיה במיטבה, כי בדרך הזו אי אפשר לומר כלום: אי אפשר לומר הורה 1 והורה 2 כי יש יתומים שיש להם רק את אחד ההורים או ששני הוריהם נפטרו. החלוקה להורה 1 והורה 2 גם פוגעת בכל ההורים שיצטרכו לקבוע מדרג והיררכיה מי הוא הראשון ומיהו השני. בעיקר נכון הדבר אצל הגרושים, שם כל החלטה כזו עלולה להגיע למריבה ולבית משפט. ומה נעשה עם סבא וסבתא – נמספר אותם כשורשים 1-4?

בקיצור, ברור שמאחורי הטענה המיתממת הזו נמצאת אג'נדה מסודרת שמנסה להיכנס לחיינו ולתודעתנו מכל כיוון אפשרי. החינוך הזה מחדש הוא זה שהביא עלינו גם את השפה הא-מגדרית, המעוותת את העברית, וכביכול בשם הקידמה מנסה למחוק את ההבדל בין זכר לנקבה. כך ניסו לעשות לסניף בני עקיבא בגבעתיים עם שלט א-מגדרי, ורק לאחר בקשת התנועה – השלט הוחלף לעברית תקנית שמבדילה בין זכר לנקבה, כמובן, תוך חירופים וגידופים על חוסר הסובלנות וחוסר הקידמה.

הדוגמאות רבות, אך הרעיון ברור: ישנו מיעוט קולני וצעקני שבעזרת כסף, תקשורת, קשרים ודמגוגיה מצליח לשנות את השיח ואת התודעה ובעזרת השיטות האלימות הללו מנסה לשנות מוסכמות, לא בדרך של ויכוח אינטליגנטי-שכלי אלא בדלת האחורית של התת מודע, ולענייננו: אל תשפכו את דמנו בתקשורת, ותנו לנו להמשיך לתרום דם כדרכנו.

צבי גרוס הוא אברך בישיבת מצפה רמון