השבוע, נספגו אבני הכותל שוב דמעות. לא, לא דמעות מתפללים השופכים את ליבם אל מול אבני הנצח הדוממות. הדמעות ששטפו את אבני הכותל זלגו מתוכן ממש.
"יש אבנים עם לב אדם" כתב יוסי גמזו בהשראת דברי הרב צבי יהודה זצ"ל (להלן), ואבני הלבבות בוודאי, ואולי אפילו לבבות האבנים, לא יכלו להיוותר אדישים לעליית הקדוש, אליהו קיי הי"ד בסערה השמיימה.
אליהו שחיוכו טוב הלב ניבט אליי מתמונת השער בעיתון. במדי צה"ל, מעוטרים בכנפי צניחה כשכומתה אדומה לכתפו. אליהו שעלה ונתעלה בגפו לארץ ישראל ולמדינת ישראל עליה אמר תמיד: "ישראל היא הבית". "הנני רואה בעיני, אור חיי אליהו עולה, כוחו לאלוהיו הולך ומתגלה... הרוח הצעיר התובע את ארצו, שפתו, חרותו וכבודו..." (אורות התחיה ל).
אליהו שכולו מסירות טבעית, זריזות וענווה ללכת בצו השליחות הפועם בו, כיוסף הנענה לאביו במילה אחת: "הִנֵּנִי". וכפירוש רש"י – "לְשׁוֹן עֲנָוָה וּזְרִיזוּת: נִזְדָּרֵז לְמִצְוַת אָבִיו..." לא חפזון פזור דעת, אלא נכונות להיות פשוט במקום שצריך. לא לנהל חשבונות צרים של רווח מול הפסד אלא להיענות לצו הנשמה המבקשת לעלות ולהתעלות עוד ועוד, לחיות חיים שיש בהם ייעוד, משמעות, חזון.
להיות חייל בודד
מנכ"ל "השומר החדש", יואל זילברמן, ידיד וחבר של אליהו הספידו: "מספיק מבט אחד בעיניו של אלי כדי להרגיש את מסע החיים המשמעותי שאותו עבר. הוא עלה לארץ לבד, התגייס לצבא כחייל בודד, ולאחר שהשתחרר בחר להתמסר לעבודה שהמשיכה את הערך שניצב מול עיניו כל הדרך – שליחות. אלי הגיע לארץ מתוך ציונות, מתוך אהבה וחיבור עמוק לארץ ולאדמה.
כשהגיע לכאן אחרי מסע מחציו השני של כדור הארץ, מביתו שבדרום אפריקה, העשייה לא פסקה כאשר נחת בשדה התעופה – אלא בנקודה הזאת היא התחילה. כל מי שפגש אותו בכלל, ואצלנו בארגון בפרט, סיפר על מאור עיניו ועל אדם שתמיד הסתכל על החיובי. אלי נע בעולם מתוך הבנה שתמיד אפשר לשנות, שלא נשארים במקום. הוא זכה לחלום וזכה להגשים את חלומותיו בחייו הקצרים".
בסיומה של תכנית בה נטל חלק בארגון "השומר החדש" כתב: "לא קל להיות חייל בודד, גם אחרי שירות בצנחנים זה לא קל. זה אפילו יותר קשה כאשר משפחתך נמצאת ביוהנסבורג ואתה לבדך. איפה תמצא קהילה תומכת? האם תוכל לחיות ללא תחושה שהעשייה שלך היא משמעותית?". קהילה תומכת עטפה את אלי, עשייה משמעותית ליוותה את חייו.
לבבות ואבנים
אליהו נרצח בידי זדון מרושעות בדרכו לעבודתו כמדריך בכותל המערבי, שריד בית מקדשנו. על שריד זה כתב הרב צבי יהודה בחודש מנחם-אב שנת תרצ"ז, כשהתחדש המאבק על רחבת הכותל ואיתו גם התנכלויות הערבים, את המאמר 'מאחרי כתלנו':
"יש לבבות ויש לבבות. יש ליבות אדם ויש ליבות אבנים. ויש אבנים ויש אבנים. יש אבני דומה ויש אבנים – לבבות... זקופים וחזקים עומדים פה טורי האבנים האלה, וכמצבת – חיים מודיעים הם: פה חי עם ישראל, פה גנוז אור חייו, עוז כחו וגאון קדשו, ומופיע ועולה מתוך שארית פליטת הגלות, בדבר ד' אשר בקרבו לכל העמים, לכל אדם לבאי עולם..."
'השכינה שמעולם לא זזה מכותל המערבי' (שמות רבה ב, ב) כמו מגנטה בכוחה העצום את השכינה ששרתה בליבו של אליהו, ש'בכל מקום שגלו ישראל, שכינה עמהם (איכה רבה א, יט). ובכוח השכינה ששכנה בליבו הטוב עורר מבקרים רבים להתחבר מחדש לשורשים העמוקים של הקיום היהודי הנצחי. ראשו בעמקי תורתה, כפיו ברגבי אדמתה. ובדרך השליחות הזאת ביקש להקים גם את ביתו עם ארוסתו ג'ין, שה' ישלח לה ולכל המשפחה כוחות גדולים להתחזק על אף השבר הנורא. את השכינה הזאת, אף יד זדון לא תוכל להזיז.
אלי חיש גואלי
אליהו קיי כיוסף הודה בארצו. וכך לימד המדרש (דברים רבה (וילנא) פרשה ב, ח): יוסף הודה בארצו. מנין? גבירתו אומרת: "ראו הביא לנו איש עברי" (בראשית לט, יד), ולא כפר. אלא "גנב גנבתי מארץ העברים" (בראשית מ, טו). נקבר בארצו מנין? שנאמר: "ואת עצמות יוסף אשר העלו מארץ מצרים קברו בשכם" (יהושע שם). וכך כתב הרב חרל"פ (מי מרום, בראשית, עמ' שמ): יסוד זה הוא השורש המחיה של עם ישראל כולו, שמקור מוצא חייהם אך מארץ ישראל..."
במוצאי השבת הקרובה, כאשר ישב אליהו הנביא תחת עץ החיים וימנה זכויותיהם של ישראל, יצטרף אליו בוודאי גם אלי שלנו. ישב ויספר לו עליו ועל שכמותו; על חיילים בודדים שעולים ארצה בגפם ומבקשים להתנדב לצה"ל, להגן על עמם וארצם; על אלה החיים חיי שליחות ולא שואלים מה יוכלו להרוויח אלא היכן יוכלו לתרום; על החלוצים הציוניים של ימינו; על אוהבי העם והארץ בכל מקום שהם, שהצפייה בחדשות לפעמים משכיחה מאיתנו כמה הם הלב הפועם באמת של העם היהודי, גם ברגעים אלה ממש.
ואלי יספר, ואליהו יכתוב ויכתוב...
אֵלִי חִישׁ גּואֲלִי,
עַבְדְּךָ יַשְׂכִּילִי,
מְבַשֵּׂר טוב אֵלִי,
אֶת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא.