הרב נתנאל יוסיפון
ראש ישיבת אורות נתניה ורב הגרעין
בעל טור שבועי באתר ישיבה
רבי לוי יצחק מברדיטשב, סנגורם של ישראל, היה גם יהודי נלהב מאוד בעבודת ה'. התלהבותו הייתה כה גדולה עד שרגיל היה לעשות בזמן התפילות וקיום המצוות כל מיני תנועות משונות. לחלק מהמתבוננים בו מהצד מעשיו היו נראים מוזרים והם היו פורצים בצחוק גדול.
לא נעים לספר, אבל בברדיטשב של אותם הימים היו כבר יהודים שהתרחקו מקיום המצוות, והם העלו הצגה על דמותו של רבי לוי יצחק ובה הם חיקו אותו וצחקו עליו, בדיוק כמו תוכניות הסאטירה של ימינו.
והנה, היה יהודי אחד, רחוק מתורה ומצוות, ששמע על ההצגה ונסע במיוחד לברדיטשב כדי לראותה. כשהגיע לברדיטשב הוא אמר לעצמו: עד שאני הולך להצגה, כדאי לי כבר ללכת ולראות את המקור, רבי לוי יצחק, ולצחוק עליו. אמר ועשה. הלך אותו יהודי וצפה ברבי לוי יצחק בזמן התפילה, אולם מראהו של הצדיק העובד את ה' באמת פנימית יוקדת עורר בליבו הרהורי תשובה, והוא שב בכל ליבו לאלוקיו.
ייתכן שזהו הסיפור המבטא בדרך הקיצונית ביותר נקודה רוחנית חשובה, שאנו כציבור דתי-לאומי צריכים להתעורר אליה ביותר.
מצויים אנו בחג החנוכה, חג שבו אנו מצווים על פרסומי ניסא. ימים אלו מתאימים ביותר לתפיסה התורנית-חינוכית שלנו, אשר דוגלת בכך שיש להאהיב את התורה על הבריות ולקדש את שם ה' בכל מקום.
אך כאן יש נקודה שחשוב שלא נחמיץ. לפני שמפרסמים את הנס צריך שתהיה קודם נקודה רוחנית של קודש, שאותה מפרסמים. כך בחנוכה, לדעת פוסקים רבים, צריך שיהיה בית שממנו מדליקים את האור ומפיצים אותו החוצה. מי שישן בשדה ללא בית (ולפחות – מי שאין לו מקום שבו הוא נמצא באותו לילה) פטור מלהדליק. הדבר מבטא את הרעיון שרק מי שיש לו כבר מקום פנימי של קודש יכול להפיץ את הקודש החוצה. כך גם חנוכה הוא הזמן שבו בתום היום אנו מדליקים את הנרות ומאירים לתוך הלילה. אך לפני שאנו מאירים את הלילה היה לנו יום.
ומעניין לעניין באותו עניין, מכל ההישגים הגדולים של החשמונאים נקרא החג בשם חנוכה על שם חנוכת המקדש, ללמדך שההישג העיקרי הוא שנוצר מקום קדוש ומובדל מהסביבה ורק מכוחו אנו יכולים להפיץ את אור המקדש לכל קצווי תבל.
כך מצאנו (ערוך השולחן תרעז, ו) שאת הפתילות והשמנים שנשארו מחנוכה עלינו לשרוף או לגנוז, בשונה משאר תשמישי המצווה כמו סכך של סוכה שאין צורך לגונזו, כי נתנו לנרות החנוכה מעמד של הקדש כקודשי המקדש. ללמדך שדווקא לצורך מצווה זו של חנוכה, שבה אנו מפרסמים את הנס ומקדשים את השם בכל מקום, עלינו להתחבר למימד של קדושה שאין לגעת בו ולהורידו מקדושתו.
ובחזרה לסיפור. פעמים רבות התפיסה הרווחת בציבורנו היא שכדי לקדש את השם עלינו לעגל פינות ולמצוא חן בעיני הרחוקים מהתורה והמצוות. דווקא חנוכה, וגם הסיפור על רבי לוי יצחק, מלמדים אותנו שבשביל לקדש את השם עלינו להיות אנשי אמת שמלאים בקדושה פנימית.
בשיתוף אתר ישיבה