הרב רחמים נסימי
הרב רחמים נסימי צילום: דורון פירסט

***

מאמר לכבוד נר ראשון של חנוכה בנושא: נר ראשון או נר שמיני?

מאת: הרב רחמים נסימי,

יו"ר ומייסד 'שעלים'

נניח שיהודי מקבל הצעה: "הנך מוזמן להדליק נרות חנוכה בשני טקסים נפרדים. הטקס הראשון הוא טקס הדלקת נר ראשון של חנוכה והטקס השני הוא טקס הדלקת נר שמיני של חנוכה. באילו מביניהם אתה מעדיף להשתתף?". ההנחה הבסיסית היא שמרבית האנשים יעדיפו להדליק את הנר השמיני, כי אז החנוכייה מלאת אור וסוף החג הוא תמיד דבר יותר חביב ומיוחד. לעומת זאת, אנחנו ברשת הגרעינים התורניים 'שעלים' בוחרים להדליק את הנר הראשון, שהוא הצעד הראשון.

כשאנחנו מדליקים את הנר הראשון אנחנו רואים לנגד עינינו את החנוכייה מוארת בנר השמיני. מסע הקמת הגרעינים היה ועודנו מלווה בקשיים ומהמורות, אך כשאנחנו מחוברים אל החזון הגדול אנחנו מוכנים היטב למסע.

על יעקב נאמר: "במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות". יעקב מתחיל את המסע במקל, אך הוא רואה לנגד עיניו שהשמיים הם הגבול. "והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" - יעקב רואה לאן המסע הקשה הזה מוביל אותו ולכן היה לו הכוח לעבור אותו.

יסוד זה פוגש אותנו לאורך ההיסטוריה. כשההורים שלנו עלו ארצה הם חלמו על ארץ זבת חלב ודבש, מדמיינים דמיונות ורואים בעיני רוחם איך המדינה תיבנה ותיראה, למרות שלנגד עיניהם הם רואים רק חול ואדמות טרשים. הורינו לא נבהלו מהמפגש עם המציאות שהמדינה זימנה להם, אלא התלהבו ונישקו את הקרקע. הם היו מוכנים להיות מדליקי הנר הראשון.

כשהקמנו את הגרעינים הראשונים, לא הייתה זו משימה קלה כלל וכלל לגייס את המשפחות הראשונות ולחפש תורמים עם לב רחב שירצו לתרום מהונם ומזמנם למפעל הלאומי ההולך ומתהווה.

אשתף אתכם בחוויה: כאשר אני פונה לתורם כזה או אחר, אני נפגש בסוגים שונים של תורמים יקרים עם לב חם. יש מהם שאומרים: תחזור אליי בבקשה בנר החמישי, כאשר יהיו גרעין משפחות ופעילות ענפה, ויש מהם שאומרים: תחזור אליי בבקשה לקראת הנר השמיני, כאשר תחפצו לבנות בניין גדול. כולם אנשים עם לב רחב, מוקירי הרעיון. אני רוצה לומר בנימה אישית: תמיד מיוחד לפגוש את התורמים שמוכנים לקחת חלק כבר בצעדים הראשונים, עוד לפני שיש גרעין, כשהרעיון רק בהתהוותו. להם יש זכויות יוצרים.

משפחות הגרעינים התורניים ברשת 'שעלים' מוכנות להיות תמיד התחלה וסטרטאפ של פרויקטים רבים: כפרי סטודנטים, רבני קהילות ובתים חמים לילדים בסיכוי. הן מוכנות להדליק את הנר הראשון ולא נבהלות כי הן רואות את החזון הגדול שטמון בגרעין ההתחלה.

אנחנו עם של "מוסיף והולך", אך גם כשאנחנו מדליקים את הנר הראשון כשיטת בית הלל, אנחנו רואים בעיני רוחנו את שמונת הנרות מאירים כשיטת בית שמאי.

***

יעל ואן דייק
צילום: באדיבות המצולמת

לנר שני - "אף הן היו באותו הנס" - על כוח נשי וניהול חברתי של נשים

יעל ואן דייק,

מנהלת התוכן והפדגוגיה בכפרי הסטודנטים מבית שעלים

בשני המועדים מדרבנן, חנוכה ופורים, נפסק במפורש שאף הנשים חייבות במקרא מגילה בפורים ובהדלקת נרות בחנוכה, אף על פי שמדובר במצוות שעשייתן תחומה בזמן. הטעם שניתן להלכה: "לפי שאף הן היו באותו הנס". לדעת חלק מן הראשונים, פירושם של דברים הוא שהיה לנשים חלק מרכזי בגאולת העם, ולכן הן מחויבות במצוות הנגזרות מנס ההצלה.

שתי נשים הנזכרות כמי שבשכר פעולתן נגאלו ישראל הן יהודית, ששמה נקשר לנס חנוכה, ואסתר המלכה, שנטלה חלק פעיל בהצלת היהודים בימי אחשוורוש. אף ברשת שעלים מוצאים אנו שנשות הרשת הפזורות ברחבי הארץ עוסקות בגאולות שונות ומגוונות. נשות רבני קהילות, נשות חינוך, מנהלות ומובילות תחומים בבתי החינוך של הרשת.

הפעם נקדיש את השלהבת העולה לרכזות כפרי הסטודנטים אשר מובילות בתבונה, במקצועיות ובמסירות את קהילות הכפרים ואת הצעירים לעשייה נרחבת במגוון תחומים.

מתוך 13 כפרי הסטודנטים של הרשת, תשעה כפרים מנוהלים על ידי נשים חדורות מוטיבציה להבערת הלפיד של קהילת צעירים מחדשת. אחת מהן היא לירז עמרם, רכזת הכפר באשקלון: "משנה לשנה מקומו של הכפר מתעצם. בהתרגשות אני משתפת כי גם ברשות המקומית, במרכזים לצעירים, בסניפי תנועות הנוער ואזרחים בודדים פונים בבקשה לקחת חלק במערך ההתנדבויות שהכפר מארגן בעיר. אני רואה בזאת זכות גדולה להיות חלק מהאנשים שמאירים את העיר".

את כפרי הסטודנטים של הרשת תוכלו למצוא מעכו ועד אשקלון, כפרים עטורי עשייה ומחויבות לקהילות המקומיות, לצרכים העירוניים ולחלומות להוביל שינוי חברתי בכל מקום ואתר. "אנו מכוונים את הסטודנטים שלנו לעשייה מגדלת. בנינו מודל עבודה המתאפיין בשלושה מרכיבים עיקריים: שייכות, נתינה וצמיחה אישית, וברוך ה' אנו זוכים לראות איך הסטודנטים שלנו מתגדלים ומשפיעים במהלך השנים", מספרת אפי קרל מגדרה.

הנתינה ברשת 'שעלים' לא נעצרת בדור הצעיר, וכוללת שיתופי פעולה עם כל הגילים. "אני גאה בכפר שלנו ורואה חשיבות רבה בכפר דווקא בעיר צפת, שיש בה אוכלוסיות וצרכים מגוונים. אנחנו עובדים עם נוער בסיכון, מפעילים מרכזי סיוע ולמידה, מתנדבים עם הגיל השלישי ויוצרים שיתופי פעולה מרגשים עם כלל התושבים", מספרת זהבית סויסה, רכזת כפר הסטודנטים בצפת. "אציין כי הסטודנטים, שחלקם לומדים בפקולטה לרפואה, הופכים לחלק בלתי נפרד מהקהילות הצפתיות ובכך מחזקים את המרקם החברתי העיר".

בשכר נשים צדקניות נגאלו ישראל במצרים, בתקופת חשמונאי ועוד, ובעזרת ה' בזכות נשים צדקניות ניגאל. חנוכה שמח!

***

הרב רפי אסולין
צילום: מולטי מדיה יהודית

לנר שלישי - מצוינות ואינטגרציה, הילכו שתיהן יחדיו?

הרב רפי אסולין,

ראש הישיבה התיכונית 'שעלי תורה' וראש תחום מוסדות הלימוד מבית 'שעלים'

מערכת החינוך הניפה את דגל האינטגרציה - שילוב תלמידים שבאים מרקע עדתי תרבותי שונה - וזאת כדי לצמצם פערים חברתיים, וטוב שכך. דיון ער נסוב סביב היחס בין שילוב אוכלוסיות לרצון למצוינות. ועל כך זועקת הכותרת: הילכו יחדיו?!

גישת האינטגרציה מזמנת במודע או שלא במודע קטלוג ומיון של התלמיד הבא בשערי המוסד החינוכי לקבוצות השתייכות. אולם הקטלוג הקבוצתי מקשה על הפרט ומונע את הצורך לקלף את החזות החיצונית הנראית לעין.

המוסד החינוכי נועד להעניק הזדמנות שווה לכל הבאים בשעריו. הוא יוצר מפגש בלתי אמצעי ומשוחרר מדעות קדומות ומאפשר חיבורים חברתיים. לצד החיבור והיחד שביסוד מטרת האינטגרציה, החינוך למצוינות יתאפשר רק אם נשתחרר מהשיוך הקבוצתי־עדתי.

מצוינות אין פירושה הצבת יעד שאליו כולם חותרים, אלא היא סרגל מותאם לכל תלמיד באשר הוא. החינוך למצוינות מתחיל במפגש אישי עם כל תלמיד, מפגש שיוצר אמון בין המחנך למתחנך, מפגש של אמונה בכוחותיו וביכולותיו של התלמיד, מפגש מעודד ומעצים שמאפשר צמיחה אישית.

ראייה זו באה לידי ביטוי במעשה שמובא בגמרא במסכת תענית: רב הזדמן למקום בשנת בצורת, גזר תענית ולא נענו. עבר לפני התיבה שליח ציבור, והנה כאשר אמר "משיב הרוח" - נשבה רוח, וכאשר אמר "מוריד הגשם" - החל לרדת גשם. אמר לו רב: מה מעשיך (שזוכה אתה שתפילתך מתקבלת)? אמר לו: מלמד תינוקות אני, ומלמד אני את בני העניים כבני העשירים, ומי שאין ידו משגת אינני לוקח ממנו תשלום כלל. ויש לי בריכת דגים, וכל ילד שמשתמט מהלימודים אני מפתה אותו על ידי דגים, אני מפייס ומרגיע אותו עד שהוא שב ללימודו (תענית כג, א).

מלמד זה, שזכה לאישור משמיים על דרכו החינוכית, ידע להרים מבט מהלבוש החיצוני והעניק הזדמנות שווה לבני עניים כבני עשירים. לשיטתו, אם תלמיד פשע – גם אם היה זה בן עשירים וגם אם בן עניים - הוא מצא דרכים להגיע אל ליבו, אם בפיתוי חיצוני, אם בפיוס ואם בהרגעה רגשית, עד ששב ללימודו.

האדמו"ר מפיאסצנה הי"ד ניסח בלשון הזהב את תמצית הדרך לעידוד למצוינות: "המחנך שרוצה לגלות את נשמת התלמיד הטמונה והגנוזה בו, לגדלה ולהבעירה שתבער באש של מעלה למרום וקדוש... מוכרח הוא להרכין את עצמו אל התלמיד המתחנך על ידו ולחדור אל תוך קטנותו ונמיכותו, עד אשר יגיע אל ניצוץ נשמתו הגנוזה אף נעלמה ולהוציאה ולהצמיחה ולגדלה. וכיוון שכן, לא בכל הנערים שווה הוא החינוך, תלוי הוא בכל נער ונער כפי טבעו, דעתו, מידותיו וכו', ואותם על המחנך להכיר... ולא מה שיצווה ויחנך לזה יצווה ויחנך לתלמיד אחר השונה ממנו בטבע, רצון, מידות וכו'. וזה רמז לנו שלמה המלך 'חנוך לנער על פי דרכו' - על פי דרכו של כל אחד ואחד" (הקדמה לספר 'חובת התלמידים').

אנו ברשת 'שעלים' משתדלים לשים דגש על שני תפקידי החינוך: גם לחנך וליזום אינטגרציה בתוך בתי הספר בין קהלים שונים ותרבותיות שונות, וגם לשאוף למצוינות פרטית אצל תלמידנו, כל אחד לפי תכונותיו ויכולותיו. מצוינות ערכית, לימודית ותורנית.

***

הרב שמואל ששון
צילום: באדיבות המצולם

לנר רביעי - פרסומי ניסא בערים המעורבות

הרב שמואל ששון,

ראש הגרעין 'הדר להדר' בחיפה מבית 'שעלים'

תנועת הגרעינים קמה לפני עשרות שנים, כשכל המטרה הייתה יצירת הטרוגניות בין שלל ציבורים, תרבויות וקהילות. ההפריה הייתה הדדית, בעיקר סביב ערכים שונים, תפיסות שונות של היהדות וקורטוב של גיוון עדתי. אולם בשנים האחרונות שמנו נקשר במאבק שצובר תאוצה בערים המעורבות, כשהשיא הגיע בזמן 'שומר החומות' עם פגיעה ברכושם ובנפשם של תושבי עכו, לוד, חיפה וערים נוספות.

הגרעינים התורניים הגיעו לערים המעורבות כדי להביא רוח אחרת, רוח חזקה תודעתית. אנשי חינוך, תורה, שיח, עמדה והשפעה. בערים המעורבות שצריכות חיזוק ישנם שני מדדים: בתי הספר ובתי הכנסת.

הכוונה במילה חיזוק היא לא חלילה שאנחנו טובים יותר ממישהו אחר, אלא לעיתים המגורים בשכונות מעורבות מביאים איתם אתגרים רבים שתושבי השכונה הוותיקים לא תמיד מצליחים, מבחינה טכנית, להתמודד איתם לבד. לדוגמה, כשבאנו לחיפה ראינו שיש בשנתון של החמ"ד פחות ממאה תלמידים בעיר, מהחרדי-לאומי ועד המסורתי ששולח לחינוך ממלכתי-דתי. לשם השוואה, ברחובות יש כ-800 תלמידים בכל שכבה בחמ"ד, וביישוב בית אל כ-200. עוד יותר חמור מכך, בקריית חיים ובקריית ביאליק לא היה אפילו בית ספר אחד של החמ"ד, תופעה שאינה קיימת אפילו בעיירה קטנה. לכך נוסיף את המצב בבתי הכנסת. יותר מ-70 אחוזים מבתי הכנסת אינם פעילים בימי החול, כאשר המצב הנורמטיבי הוא פעילות של כ-20 אחוזים.

הצורך באוכלוסייה דתית ולאומית הוא דרמטי, ויש לכך השפעה גדולה על המרחב הציבורי כמו מספר המסעדות הכשרות בעיר, מוסדות תרבות יהודית ברחבי העיר ועוד. אף אחד לא עושה זאת בכוונה, וכנראה המחסור שנוצר הוא בשל היצע וביקוש - ככל שפחות אנשים צורכים אוכל כשר או מגיעים להופעה של ישי ריבו, כך הסיכוי שמשהו מעין זה יתקיים הולך ופוחת.

מדובר במקום שבו הזהות היהודית נמצאת תחת איום: מעט ילדים בחמ"ד, בתי כנסת עם מעט ילדים ובקושי שורדים בלי קשר. אנחנו צריכים להימדד ביכולת שלנו לוותר על החברה ועל הקרבה למרכז הארץ ולשלם מחיר במגורים מרוחקים, לא להיות בחברת אלה שדומים לך אלא במקום שבו אתה משפיע כל הזמן. איכות החיים וההנאה שלנו היא שאנחנו משמעותיים, כי אין כאן אנשים.

אם הייתי גר במעלה אדומים או בגבעת מרדכי לא הייתי מרגיש פער משמעותית ביני ובין הסובבים אותי כי הייתי הולך בתלם. בחיפה, לעומת זאת, אי אפשר להיות אדיש. מבקשים ממני תדיר לקרוא בתורה, לבוא לברית, לבריתה, לפדיון הבן או להשלים מניין לבר מצווה. הילדים שלנו גדלים בידיעה שהם צריכים לקום בבוקר לא בגלל שאבא שלהם ביקש אלא כי אם לא יבואו לבית הכנסת לא יהיה מניין.

המעורבות הרגשית בבתי הכנסת במקומות הללו ובייחוד בערים המעורבות היא קשה. מצד אחד, אין פחד יומיומי כמו במזרח ירושלים. מאידך, לא פעם מי שחונה לך בחנייה ואתה מעיר לו צועק עליך ומאיים. ואם אורח מגיע ושוכח את המחשב הנייד שלו ברכב, כשהוא חוזר הוא מגלה שהרכב מרוקן.

ההתמודדות היא לא נעימה כאשר בזמן 'שומר החומות' חווינו אלימות קשה ובקבוקי תבערה על בתי הספר, נסענו פעמים רבות בשבת והיינו עם טלפונים דלוקים. נפסק להלכה שהדלקה עושה מצווה ונר חנוכה כשר בכל השמנים. הדבר מרמז למי שמתלבט אם יש לו כוח ואינו יודע איך בדיוק ומה. המסר שלנו אליו: אנחנו מבטיחים לו שהוא עושה מצווה גדולה, העיקר שיבוא וידליק.

***

אפרת כהן
צילום: באדיבות המצולמת

לנר חמישי - "כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו"

אפרת כהן,

מנהלת בתים חמים ומועדוניות למידה מבית 'שעלים'

"המשפט החשוב "כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו" בא לדבר על נתינת סיכוי להצלחה גם למי שנתוני הפתיחה שלו פחות טובים. המשפט מיוחס לרב קרליבך, שמי כמוהו ידע את נפש האדם גם שהיא בבור העמוק ביותר, אפילו בבתי הכלא האמריקניים בלי שום חיבור לעולם נורמטיבי וחינוכי. הרב היה עובר בין תאי האסירים היהודים, ולא פעם אף אצל אלו שאינם, ומעניק חיבוק, מילה טובה, הרגשה ש"אני סומך עליך, יכול לצאת ממך דבר גדול".

אצלנו במועדוניות שוהים עשרות ילדים מאוכלוסיות מוחלשות, ילדים שלא פעם הקושי העיקרי אצלם הוא קושי חברתי והעדר חוסן משפחתי, על אף היותם חכמים וחדי מחשבה. לכן אנחנו משתדלים להעניק להם מעטפת חמה כדי שיהיה להם שוויון הזדמנויות להצלחה בהמשך החיים: חיבוק, חיוך, ארוחת צהריים, עזרה בשיעורי בית, פעילויות, חוגים וקייטנות בחופשים.

ההתמודדות מורכבת יותר ממפגש עם ילדים אחרים, כאשר לדוגמה ישנם ילדים שמגיעים עם אוצר מילים שאינו תואם את גילם או משתמשים באלימות. לאחר שנה או יותר של עבודה עם הילד הוא מקבל נורמליזציה, הוא לומד להתנהג אחרת והופך להיות ילד תואם גיל, עם רוגע נפשי וסביבה תואמת. הילדים הללו הופכים להיות סיפור הצלחה. הם הופכים לחלק אינטגרלי בקהילה ולפעמים אף עוברים ממקום של מקבל למקום של מעניק.

כך למשל, הקמנו פרויקט שוקולד ארצי ייחודי, שבמסגרתו אנו מכשירים את הילדים הגדולים ביותר לעבוד עם שוקולד בצורה מקצועית, מעניקים להם חוויה של הצלחה וסיפוק, יצירה שהיא מאוד שלהם, מכניסים את נפש הילד לתוך השוקולד.

הילדים לוקחים חלק בכל רגע בבוטיק השוקולד, מהתכנון, בחירת הטעמים והייצור שלהם ועד למוצר המוגמר כולל עיצוב האריזה. כך נוצרת מציאות שתלמיד קם ביום שישי בשעה שש בבוקר כדי לפתוח את המכירה של בוטיק השוקולד בשעה שבע, כי יש לו חוויית הצלחה וסיפוק בבית הספר.

כשאמא מתקשרת אליי ומבקשת "תעשי כל יום מכירה, הילד כבר בשש בבוקר על הרגליים", כאשר נערה בסיכון גבוה מספרת לי שהיא פתחה עסק עצמאי למארזים מתוקים ושולחת לי תמונות בצירוף מילים חמות כמו "תודה, המון בזכותך", אנחנו מבינים שכנראה אנחנו בדרך הנכונה.

אני גם מבינה לעומק כמה השוקולד הוא חומר תרפויטי כמו כל תהליך תרפויטי אחר. באמצעות השוקולד אנחנו לומדים על גבולות, העצמה, סמכות, ובעצם כל דבר הקשור בשליטה עצמית, יצירתיות, בחירות והתלבטויות. השוקולד הוא חומר מכיל ומתמסר, ודרכו אנו מביאים את הילדים לתהליך ריפוי רגשי, פרט לחוויות ההצלחה שהם רואים במוצר שיוצא למכירה בירידים ובקניונים.

***

הרב צבי ארנון
צילום: מוטי לוריא

לנר שישי - דמות הרב כמוביל ומנהיג הקהילה

הרב צבי ארנון,

מנהל פרויקט מנהיגי קהילות מבית 'שעלים' ורב המושב ניר גלים

הגמרא במסכת שבת, העוסקת בהלכות חנוכה, מעלה שאלה ידועה המלווה את הלכות החג: "דאיבעיא להו: הדלקה עושה מצווה או הנחה עושה מצווה?". הגמרא מביאה כמה נפקא מינות לשאלה זו, למשל: האם כשכבתה זקוק לה או אין זקוק לה? הלכה למעשה אנו מברכים: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק..."

חג החנוכה כולו סובב סביב ההיבטים השונים של האור והחושך. פך השמן הקטן אשר הדליק את המנורה אינו רק במובן הפיזי הממשי, אלא מהווה משל לכוחות האור, השפעתם וכוחם לבטל ולמגר את החושך בבחינת "באנו חושך לגרש". החושך של תרבות יוון, החושך של תרבויות זרות, החושך המקיף את עולמנו - ימוגר, לא במאבק נגדו אלא בהפצת האור של היהודים לאורך כל הדורות.

ומכאן שהציווי להדליק משמעותו אינה רק במובן הפשטני של פתילה וחנוכייה, אלא במובן הרחב יותר: המחויבות להיות אנשים "מדליקים". בהדלקה אנו שומעים יסוד דינמי של חיים, של התלהבות. משהו תוסס, מרתק, מסקרן ומפתיע. "אשר קידשנו מצוותיו וציוונו להדליק" - חכמים ציוו אותנו לעמול ולהדליק, כי גפרור אחד יכול להדליק ולהאיר ערמות רבות ולהפוך למדורה גדולה.

באלף השנים האחרונות אין לנו כהנים או מלכים, גם לא סנהדרין או בתי דינים. הרבנים הם אלו שהפכו למנהיגי הציבור. הם אלו שמביאים את דבר ה' אל הציבור. הם מעבירים שיעורי תורה, פוסקים בהלכות פרטיות ובהלכות ציבור ומשמשים אוזן קשבת לציבור אשר פונה אליהם במגוון אדיר של נושאים ושאלות. אולם הנושא שבו פתחנו מעניק משמעות נוספת ומקיפה לתפקידו של הרב המנהיג. חובתו של הרב להיות מדליק. להדביק בהתלהבותו את הציבור הרחב, לעורר ישנים ולהקיץ נרדמים.

פעמים רבות שהציבור נרדם, מקיים את הדעה השנייה בגמרא של הנחה עושה מצווה, מקיים את המצוות בהנחה, ברגילות ובאדישות. לפעמים התפילה נעדרת ניצוץ של שמחה והתלהבות, ומצוות החנוכה מזכירה לרב המנהיג את המחויבות שלו להדליק את הציבור. להניע אותו קדימה, לדחוף אותו לעשייה, להתנדבות, לפעילות שיוצרת ומניעה תהליכים של חיבור עמוק ורציני יותר אל התורה ורעיונותיה.

הרובד הזה של פעילות הרב איננו בזעקות או בדרשות חוצבות להבות, זאת פעילות יומיומית עם תשומת לב לכל פרט ופרט בקהילה. זאת האוזן הקשבת, הסבלנות והאכפתיות אשר בסופו של יום ותהליך הם אלו אשר מצליחות להניע את הקהילה במעלה בית ה'. הרב ומשפחתו הם מודל לחיקוי. עליהם הציבור מתבונן ואותם הוא חוקר ובודק. וכאשר הוא רואה ישרות, התמדה ואדיקות בעבודת ה', הרי שגם הוא נדבק בכך. כאשר הרב מאיר פנים גם הסובבים אותו מאירים פנים לכל נצרך.

משום כך רשת הגרעינים 'שעלים' תומכת, מעודדת ומשלמת לכעשרים רבנים צעירים בתחילת דרכם, הפרוסים ברחבי הארץ, מבית שאן ועד דימונה, שדרות, תל אביב ובת ים. רבנים שבאים מתוך רצון אדיר להוסיף שיעורי תורה, להגביר את החסד ולהוסיף אור בכל פינה ופינה. בזכות האור הגדול שהם מפיצים נזכה לא רק לגירוש החושך אלא גם לברכת "אור חדש על ציון תאיר".

***

אמונה סקודניק
צילום: באדיבות המצולמת

לנר שביעי - תביאמו ותטעמו בהר נחלתך

אמונה סקודניק,

ראש גרעין העולים 'אפיקי גולן' בקצרין ומנהלת מרכז שיאון מבית 'שעלים'

לפני שעלינו ממונטריאול שבקנדה לארץ ישראל, הרב שלנו אמר: אם אתם עולים לארץ ישראל בשביל לקבל - אל תעלו, אבל אם אתם מגיעים לארץ ישראל כדי לתת - תעלו. ואכן, מהיום הראשון שהגענו לארץ פתחנו את ביתנו ככל יכולתנו. אחת התופעות ששמנו לב אליה וחווינו אותה בעצמנו היא חוסר החיבור שרבים מן העולים מרגישים. התמיכה והאוזן הקשבת לא תמיד היו שם.

טוענים שישראל היא מדינה של עולים ולכן כולם חוו את זה ואין מה להתרגש, אבל אנחנו החלטנו לפעול אחרת. התחלנו לעזור לעולים כי הבנו הכי טוב בעצמנו כמה קשה להיות בלי משפחה. עלינו ארצה עם חמישה ילדים, בלי משפחה, למדנו מה חסר ומה יכול הכי הרבה לעזור. וביתנו הפך פתוח לכולם, לעולים ושאינם עולים.

כתוב בפסוק "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך". פעם שמעתי רב שהסביר למה הפסוק היה צריך לציין גם הבאה וגם נטיעה בהר נחלתך, וההסבר שלו היה מאלף: לא מספיק לעודד עלייה לארץ ולהביא אנשים ארצה תוך סיכונים גדולים והקרבה עצומה, אלא ישנה חשיבות רבה לא פחות לגרום לעולה להיות נטוע, ואת זה עושים דרך חיבור לקהילה והרגשת שייכות. ישנם נתונים מדאיגים על ירידה של עולים לאחר שכבר עלו ארצה, משום שאומנם הביאו אותם ארצה אך לנטיעה מי דואג?

כדי להגשים את החזון של קהילה תומכת היינו צריכים להיפגש עם כל משרדי הממשלה, ממשרד הקליטה, המשך במשרד הרווחה וכלה במשרד החינוך, ולהסביר להם על הקשיים של העולים בצפון הארץ.

אני אומנם רק תשע שנים בארץ, אך מתוכם משמשת כרכזת גרעין של העולים החדשים כבר שבע שנים. אני שמחה לעזור לאנשים שנמצאים בארץ יותר זמן ממני, כי יש לי את הרצון, ועם רצון הכול אפשרי.

כשהגעתי ארצה הייתי אור קטן, היה לי המון רצון אך לא היו לי ידע ויכולת כלכלית. אבל כשהתקרבתי לעוד אור ביחד נהיה אור גדול, שני אורות שנהפכו לאור גדול.

רשת 'שעלים' חרתה על דגלה לא רק עיסוק בפנים הישראלי, ובשנים האחרונות מתחילות להיווצר תוכניות לעלייה של יהודים ארצה וחיבורם לגרעיני משימה ולגרעינים תורניים על מנת שנרוויח משני העולמות: ראשית, ההבנה שעלייה לארץ היא זכות ומצריכה מהעולה לתת מעצמו בתפקידי הגרעין. ושנית, החוסן החברתי שהגרעין יוצר עוזר לנטיעה של העולה בארץ.

אצלנו בגרעין אנחנו עובדים קשה כדי ליצור תחושת משפחה ושייכות באמצעות טיולים, עזרה בשפה וסיוע לעולים עם המועצה. במיוחד דרך מרכז שיאון מבית 'שעלים' בקצרין, מרכז שבו יש חוגים לעולים ואת התוכן שלו אני זוכה לנהל. אנחנו עוזרים לעולים בכל תחום, ממציאת דירה ועבודה ועד סיוע כלכלי. לא היה שלב שעצרתי בסיוע כי "לא מדובר בתחום שלי". להפך, בכל נושא מרימים אליי טלפון ואני מנסה לעזור בצורה הכי טובה שאני יכולה.

***

הרב נתנאל כהן
צילום: באדיבות המצולם

לנר שמיני -פרסומי ניסא בחיי היומיום

הרב נתנאל כהן

ראש גרעין 'דביר אביה', צפון ירושלים

אחד העקרונות החשובים ביותר בחג החנוכה שממנו נגזרות הלכות רבות הקשורות לחנוכייה, כמו היכן להעמיד אותה, מה גודלה ועוד, הוא "פרסומי ניסא" - החובה על כל אדם לעשות השתדלות ולפרסם את נס החנוכה. אולם האם הפרסום הוא הכרחי רק כשמתרחש נס? ישות על-טבעית נגד חוקי הטבע?

המוטו שלנו הוא "פרסומי ניסא" בחיי היומיום. פרסומי ניסא הראשון והקודם לכול הוא בבית המדרש. כל העשייה והאנרגיות שלנו בפסגת זאב בפרט ובצפון ירושלים בכלל מגיעות בזכות החיבור לתורה. הלימוד בכולל מחזק ומחבר את הערכים, וגם מזמין אנשים מהשכונה שבאים ללמוד לבד או בחברותות, כאשר גולת הכותרת היא כולל בוקר של פנסיונרים. בית המדרש מאיר כל הזמן ובמקביל מכשיר אותנו להוביל קהילות. כיום בכולל שותפים כ-25 אברכים באופן קבוע ועוד עשרות רבות של לומדים בחלק מהזמן.

פרסום הנס השני הוא עצם המגורים שלנו. בשכונה של 50 אלף תושבים, השיח בין אנשים ואמירת "בוקר טוב" מאירת עיניים. מהר מאוד השכן שאתה אומר לו "בוקר טוב" מספר לך את הסיפורים שלו בבית, כי הוא מרגיש שיש דמות שאכפת לה ממנו. ולהפך, החיבור שלנו לאנשים בשכונה רק מעצים אותנו וגורם למחשבות חדשות על חיי היומיום, על חינוך ובכלל.

פעמים רבות אנו חולקים סעודות שבת יחד עם תושבי השכונה, בדגש אם השכן בודד, גרוש או רווק מבוגר מאוד. החיבור שלנו משמעותי מאוד ומביא לשני הצדדים משהו מרענן לחיים.

פרסום הנס השלישי הוא מוסדות חינוך כמשפחה. הקמנו ב"ה כמה גנים בשכונה ובשנה הבאה יקום בית ספר. לא מדובר רק בבית ספר שהילד מגיע אליו ולומד בלבד, אלא בקהילה שבאה וחיה ביחד, בצורה הטרוגנית ואינטגרטיבית שכל הרוצה יבוא וייטול. לדוגמה, בתחילת השנה הייתה אישה שדיברה בצורה לא נעימה. דיברנו על זה בין ההורים והפנמנו, תוך ניהול שיח מכבד ופתוח בצורה נעימה כמו משפחה. רצינו להפוך את האירוע למקום עוצמתי וליצור את ההרגשה שכולם מרגישים בני בית ודואגים למקום, לוקחים בו חלק כאילו הוא ביתם. גם התוכן שהילדים מקבלים הוא עם דגש ערכי־תורני של שמחה ואהבה, אווירה של מקום בטוח, לא רק פיזית אלא גם נפשית.

פרסום הנס הרביעי הוא מרכז המשפחה 'ראשית', נר איש וביתו. החל בשיעורי זוגיות, סדנאות זוגיות, הנחיות הורים לחינוך ילדים ופעילויות מחברות בין אם לבת. עצם החיבור והחוויה המשפחתית, השיח הכן והפתוח בין הורים לילדים, מאפשר לגדול טוב. אנחנו מרגישים שההשקעה בנושא היא קריטית, כי כשהבית סגור הוא לא מכיל את הילד ולא מאפשר לו לגדול טוב, ואז הרבה יותר קשה לעבוד עם הילדים. בזכות השקעה נכונה מראש הרבה מקרים שאנחנו מטפלים בהם יימנעו, ייחסכו או יתמזערו. מתחברים ללב, משקיעים במשפחה. מוזמנים להגיע!

***

חג חנוכה שמח!!!

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו