מקימי
מקימי צילום: מקימי

הגיעו אלינו בני זוג מאזור המרכז. כשהם נכנסו למשרד לא הייתי זקוק לחוכמת פרצוף מיוחדת כדי להבחין בדאגת ליבם.

מיד ראיתי את הכעס והאכזבה בעיני האישה, ואת העצבות והייאוש שניכרו אצל הבעל. עיני שניהם היו כבויות. הם נראו כה מדוכאים, עד שתמהתי בליבי אם אני בכלל יכול לעזור להם. ראשית, ביקשתי מהם קצת פרטים אישיים וניסיתי לפתוח באיזו שיחה אנושית לפני שנתחיל לדבר על מספרים וטבלאות.

האישה, יעל, בקושי דיברה. היא ישבה בידיים משולבות והפגינה חוסר נוחות במשך רוב השיחה. הבעל, דורון, ניסה להפיג את המתח והחל לספר על הקושי הרב שעובר עליהם.

"יש לנו היום ארבע בנות מתוקות. החל מלידת הבת השנייה התחלתי לזגזג בין עבודות. אומנם כל עבודה התחילה ברגל ימין עם משכורת סבירה בהחלט, אבל לא הצלחתי להחזיק בה זמן רב. בין עבודה לעבודה היו כמה חודשים של חוסר תעסוקה, שהיא בעיה בפני עצמה, שלא לדבר על העדר הכנסה גובר והולך".

דורון המשיך לספר: "יעל, שהייתה כבר עם שתי בנות קטנות בבית, לא יצאה לעבוד מאז שהתחתנו. שיתפתי אותה כאשר פיטרו אותי בפעם הראשונה, ובקושי הצלחתי לספר לה על פיטוריי בפעם השנייה. אבל בפעם השלישית כבר הרגשתי מושפל ולא סיפרתי לה על הכישלון הנוסף. בחודשים שלא עבדתי מצאתי איזה גמ"ח בשכונה שלנו, רק כדי לגמור את החודש. כעבור חודש ביקשתי הלוואה מחבר טוב. באיזשהו שלב למדתי איך מגלגלים הלוואות והתחלתי להרגיש שאני מתחיל לרדוף אחרי הזנב של עצמי".

דורון חייך במאמץ, העיף מבט קצר באשתו המכונסת והמשיך לדבר. "יעל הרגישה שאני נהיה מופנם יותר ולחוץ, ולא הבינה מה הסיבה. עבר עוד פרק זמן, והיא כבר הייתה לפני הלידה השלישית. המתח בינינו החל להיות מורגש, גם כך היא רגישה, והיחסים בינינו החלו להיסדק".

הם הביטו זה בזה במבוכת מה. הצעתי ליעל שתמשיך לספר את סיפורם, אבל היא העדיפה לעת עתה שדורון ימשיך.

"בשלב כלשהו לפני הלידה האחרונה החלטתי שאני לא מצליח לעמוד יותר בהחזרי המשכנתא המעיקים ואולי כדאי לנו לחשוב על מכירת הבית ועל מעבר לבית קטן וזול יותר. אשתי התעצבה מאוד לשמוע על כך, ובפרט לנוכח המשפחה שלנו שהולכת לגדול, ולא הבינה למה אני עושה את הצעד הזה".

כאן נכנסה יעל לשיחה, ואמרה משפט אחד בלבד: "ידעתי רק דבר אחד" שאני לא יכולה להמשיך לחיות ליד בעל ממורמר ועצבני".

"מכרנו את הבית", המשיך דורון, "הצלחתי להחזיר כמה הלוואות גדולות ולוחצות במיוחד ועברנו לבית קטן יותר. תאר לך, המשפחה הולכת וגדלה והבית הולך וקטֵן... ובכל זאת לא הצלחנו לגמור את החודש, וההלוואות חזרו להעיק עלינו ביתר שאת".

יעל הזדקפה מעט וחזרה לדבר, והפעם יותר באריכות.

"תשמע", אמרה לי בקול קצת חנוק, "הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר להמשיך ככה! החלטתי שאנחנו חייבים לדבר עם ההורים שלי, שעד אותו רגע לא ידעו כמעט כלום על מה שעובר עלינו. הגענו אליהם ביחד. ההורים שלי השקיעו בנו הרבה והופתעו לשמוע שאנחנו במשבר רציני ממש. אפשר להסתיר אמת כזאת כמה ימים, אולי כמה שבועות ואפילו חודשים, אבל בסוף כל בלון מתפוצץ. ההורים שלי דיברו עם דורון כדי להבין לאן פנינו מועדות. דורון פתח את הכול. הוא סיפר על כל ההלוואות שלקח, על הבנק שכבר מתחיל להלחיץ עם החזר המשכנתא, על הגמ"חים למיניהם ועל החברים שלו שכועסים עליו... אין לך מושג כמה בכיתי באותה פגישה!"

יעל הפסיקה לרגע, בירכה "שהכול נהיה בדברו" על כוס שתייה שהגשתי להם, והמשיכה: "ההורים שלי היו המומים כאשר דורון סיפר להם בעיניים בוהות שאין לו עבודה כבר ארבעה חודשים, וכל בוקר הוא יוצא מהבית וחוזר לפנות ערב, רק כדי שאני לא אדע..."

"תבין, התלבטתי אם לעזוב עם הבנות לבית הוריי, אבל ידעתי שאם אני עוזבת זה הסוף בינינו. זה כל כך כאב לי. מאוד דאגתי מה יקרה לדורון, כי למרות כל מה שקורה לנו הקשר שלנו חשוב לי מאוד".

דורון כבר היה מאושש יותר, וסיים להציג סיפורם: "ההורים של יעל חשבו הרבה, ובסוף אמרו לנו: 'תראו, שמענו על איזו עמותה בשם מקימי, שעוזרת למשפחות מתקשות להגיע להתנהלות כלכלית נכונה. נכון שאתם חושבים שאין כבר מה לעשות, אבל רע זה לא יעשה. אולי תלכו ביחד לפגישה איתם?'"

כך הם הגיעו אלינו, עם הרבה חששות, הרבה הסתייגויות והרבה כאבי לב.

כעת הגיע תורי להשתתף באופן פעיל בשיחה. קודם כול הסברתי לשניהם שהדבר הכי חשוב בעת קושי כזה הוא הביחד שלהם. "רק ביחד תצליחו לעבור את זה". דיברתי עם דורון בעיקר על כך שלא ייקח יותר הלוואות, ויעל הבינה שהיא צריכה לצאת למעגל העבודה. הצענו לממן בעבורה לימודים קצרים, ומכאן נכנסו בני הזוג לפעולה.

יעל התחילה את הלימודים הללו בכל כוחה. הזוגיות עם דורון הייתה יקרה לה מאוד, והיא קיבלה כוחות נפש רבים מבנותיה. עד כה ישבה בבית וגידלה אותן, ומעתה השקיעה את כל מרצה בהצלת משפחתה. מיד לאחר לימודיה מצאה עבודה בתחום שבו למדה.

בד בבד מצאנו לדורון עבודה שנראתה מתאימה לו. הוא התאמץ מאוד להתמיד במקום עבודתו החדש. אומנם היו לו רגעים לא קלים, אבל הוא הצליח להתגבר ולהשתלב היטב במקום עבודתו.

במשך הזמן הצלחנו לאזן את התקציב החודשי שלהם. בגלל הקושי של יעל בהתמודדותה הרגשית, היא הוציאה כסף רב על קניית בגדים. ניסיתי להסביר לה שאנחנו בתקופה שחייבים טיפה להדק בה את החגורה. בנינו יחד תקציב חודשי, שכלל גם מותרות ליעל כדי שלא תרגיש חנוקה. ההורים שלהם עזרו מאוד, יעל ודורון תמכו זה בזה והאמון ההדדי חזר אליהם. האור ניצת מחדש בעיניהם.

תהליך הריפוי עדיין לא הגיע לסופו, אבל ברוך השם חצי מההלוואות הוחזרו, ואת חלקן מיחזרנו כך שיהיה להם יותר נוח להחזירו.

מאחורי כל זה היה בעצם ניצחון של הנפש, ניצחון האמונה שאפשר להבריא את המצב. עצם העובדה שהם פנו אלינו בבקשת עזרה וגילו שיש מישהו אכפתי ומבין שמוכן להיכנס לתמונה ויכול לשנותה, העניקה להם כוחות. מה שמרגש אותי בכל פעם מחדש הוא הכוח של הביחד, שיכול לנצח הלוואות מצטברות, מינוסים תופחים והרבה כאבי לב מיותרים

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו