הרב חגי לונדין
הרב חגי לונדין צילום: ללא

למידה כיום היא כלי הפיתוח המרכזי של האישיות. ילד או ילדה זוכים בממוצע לשתים עשרה שנות לימוד כבסיס, ועליהן מתווספות שנות השכלה גבוהה. על פי רוב, ככל שאדם מוסיף שנות השכלה ותארים אקדמיים – מעמדו החברתי והכלכלי עולה בהתאמה.

מה מטרת הלמידה? התשובה הפשטנית היא להוסיף ידע. העולם הזה הוא חומרי־כמותי ועל מנת למקסם את התפקוד שלי בתוכו אני זקוק לאינפורמציה. המטרה היא "ליהנות מהחיים", קרי, לבלות בפאב בלילה או לצאת לנופש משפחתי. לצורך כך אני זקוק לכסף, לצורך הכסף אני זקוק לעבודה, ולצורך העבודה אני זקוק לכישורים מקצועיים שנרכשים באמצעות למידה. בתפיסה זו אין להשכלה ערך מצד עצמו אלא רק כאמצעי למיקסום משאבי העולם הזה.

מכאן גם מגיעה המסקנה המתבקשת: מכיוון שאין ללמידה ערך עצמי ומטרתה היא תועלתנות לסיפוק גופני או נפשי – ככל שהתהליך יהיה קל יותר כן ייטב! ככל שהלימוד יהיה מונגש וצבעוני יותר, מהיר ואטרקטיבי יותר – כך עדיף לכולנו.

בתרבות הפוסט־מודרנה ישנה דחיפה מתמדת להקליל כל מאמץ בכלל ומאמץ לימודי בפרט. המחשה, סרטים, סיפורים – עומדים במרכז הפדגוגיה כיום. העיקרון מיושם החל מילדי כיתה א': "אל"ף - אוהל, בי"ת זה בית, גימ"ל זה גמל גדול, מהי דל"ת? זוהי דלת שפותחת את הכול". גם מעמד המורה עבר ממחנך שאמור להקנות ערכים רוחניים לספק ידע שאמור להנגיש את המידע לתלמידים, ויש שחולמים על ביטול מקצוע ההוראה והקניית השכלה באמצעות מערכות מקוונות ללא מגע יד אדם.

הנחת המוצא היהודית היא שהעולם הרוחני הוא העולם הממשי, ואילו החומריות היא רק מעטפת. מטרת הלימוד אינה רק להקנות ידע לשימוש פונקציונלי במשאבי הטבע אלא להפוך אותנו לאנשים טובים יותר – מוסריים, ערכיים ורוחניים יותר. מכיוון שכך, ידע שנרכש ללא מאמץ וללא אתגר לא יעניק את האפקט הרצוי: הוא לא ישנה אותנו אלא רק ימלא את ראשנו באינפורמציה. מאמץ לימודי הוא נקודת המפנה של הלומד או הלומדת מאישיות חומרנית לאישיות רוחנית.

נדגים זאת על דרך השלילה: בשנות ה־60 של המאה הקודמת נעשה ניסוי במערכת החינוך האיטלקית ללמד ילדים באמצעות היפנוזה. הילדים הורדמו בידי מהפנט ובזמן השינה שודרו להם טקסטים לימודיים באוזניות. לאחר שהתעוררו – הפלא ופלא – הם ידעו לחזור בעל פה מילה במילה על הטקסט. באופן לא מפתיע השיטה נזנחה במהרה, וזאת משתי סיבות: ראשית, הילדים זכרו את הטקסט לטווח זמן קצר בלבד, ושנית, הם לא הצליחו להפיק ממנו תובנות חדשות. בעת שנשאלו "על פי מה שלמדתם במקרה x – מה תהיה התשובה במקרה xy?", הם נאלמו דום.

כאשר הלומד צובר מידע באופן פסיבי הוא אינו עובר תהליך עצמי וממילא לא יצליח ליישם זאת במקרים חדשים. הוא נשאר אומנם עם הידע הכמותי אולם לא שינה באופן איכותי את צורת חשיבתו, וממילא גם לא את אישיותו.

המסוגלות לנתח מצבים ולהקיש ממקרה למקרה מכונה בשפת חז"ל בשם בינה, שזו היכולת להבין דבר מדבר. זוהי תחילת המסלול להפיכת האישיות מכמותית לאיכותית, מכזו שמסתפקת בתמונה הגלויה של המציאות לכזו שחותרת למבט עומק מהו ההיגיון הפנימי שעומד מאחורי הדברים. המשנה והתלמוד הם אולי המרחבים המובהקים שבהם מתפתחת יכולת זו. זוהי לא רק טכניקה לימודית אלא מדיניות חיים שלמה.

כמות מול איכות

אלילות היא עמדת נפש שמצויה אצל רבים מבני המאה ה־21: ראיית המימדים הכמותיים ולא האיכותיים, נתינת מקום בנפש רק למה שאפשר למשש, להריח ולראות, והתייחסות זניחה למימדים המופשטים. שאלה סתמית כדוגמת "מה שלומך הבוקר?" מתייחסת כיום רק למצבו הגופני או הכלכלי של הנשאל. מעטים מצפים לשמוע תשובה בסגנון: "הבוקר אני חש חוסר סיפוק רוחני...". סעודה משפחתית טיפוסית היא דוגמה נוספת לחומריות שעומדת במרכז חיינו כיום: במקרים רבים תיסוב השיחה סביב נושאים "חשובים" כדוגמת פוליטיקה, ספורט ושלל חוויות השבוע. אם המשפחה היא דתית, בשלב זה או אחר יזכיר מישהו לנוכחים באי־נחת מופגנת ש"צריך להגיד דבר תורה", מה שיגרום לעצירת השיחה התוססת ונעיצת מבט חלול בדובר עד שיסיים את ה"דבר תורה". לאחר שנפרע המס הדתי נשמעת אנחת רווחה בקרב היושבים, והם שבים בחדווה לדבר על הנושאים שבאמת מעניינים אותם – חדשות ועסקים...

היוונים הקדמונים, אבותיהם של התרבות המערבית, סברו שהחומר מורכב מאטומים – חלקיקים שאינם ("א־") ניתנים לחלוקה נוספת ("־טומים"). כיום אנו יודעים שהאטומים ניתנים לחלוקה נוספת, אולם תבנית החשיבה היוונית נותרה בעינה: קיימת מסגרת סופית – עליונה ותחתונה – למציאות. הכול סופי בסופו של דבר. המימד הכמותי־חומרי הוא הבלעדי, והלמידה האינטלקטואלית אף היא חלק ממנו. בהתאם לכך עיצבו היוונים את מוסד האקדמיה (על שם חורשת אקדמוס מצפון לאתונה), שבו לומדים להפיק את המקסימום מהידע האנושי. ערכים, קרי מימד רוחני־אלוקי, אינו קיים מבחינתם. זהו הניסיון המערבי להכניס את העולם כולו לנוסחאות ולטבלאות. אפילו המימד הרגשי מתיימר להתכמת במדדי אינטליגנציה רגשית E.Q)).

לעומת התפיסה היוונית טוענת היהדות שהמימד האיכותי הוא העומד ביסוד הכמות ולכן אין גבול לעולם החומר. אנרגיה אינסופית מצויה בבסיס החומר ובכל שערה גנוזות עוצמות של פצצות אטום. ביסוד הסוף מצוי האינסוף. בהתאם לזאת המטרה בלימוד איננה למקסם את משאבי עולם הטבע אלא לגעת במהות החיים. לכן אישיות ישרה היא תנאי הכרחי לרכישת ידע: "אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיו". הלמידה התורנית בעצם אומרת לנו: שימו לב לעולם הפנימי שעומד ביסוד הכול. לעולם אל תסתפקו במעטפת החיצונית – "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו".

האידיאל הוא לעורר אקטיביות והבנה בקרב הלומדים. מדעים מדויקים – לימודי מתמטיקה למשל – מיוסדים על הבנת החומר ועל פעילות מוחית אקטיבית (וזו ככל הנראה הסיבה לרתיעה שהם מעוררים בקרב התלמידים). אולם גם במדעי הרוח ניתן להעביר את החומר מהמימד הכמותי לאיכותי. דרך אחת ללמד את הסיבות לפרוץ מלחמת העולם הראשונה היא להכתיב עובדות יבשות, מתכון בטוח להרדמתם של השומעים. הדרך הנכונה היא לאתגר אותם: "אתם הקייזר הגרמני או ראש ממשלת בריטניה בשנת 1914, ומובא לידיעתכם דבר הירצחו של יורש העצר האוסטרי בסרביה. השיקולים שעומדים בפניכם להיגרר למלחמה הם סיבות א+ב, ומן הצד השני להימנע מפעולות איבה עקב סיבות ג+ד – מה אתם הייתם עושים?"

לתחום את המסכים

במאה ה־21, הזירה המרכזית שבה מתחוללים המאבקים בין כמות לאיכות, בין פסיביות לאקטיביות, היא זירת המאבק בין צפייה במסכים לקריאת ספרים. הסיבה שבגללה אימותינו צעקו עלינו בנעורינו "תפסיקו לבהות במסך ותתחילו לקרוא ספרים" היא מפני שייחודה של המילה הכתובה הוא שהאדם אמור באופן אקטיבי להשתמש בשכלו ולהפוך אותה לתמונה תוך כדי הפעלת חוש ביקורת. האותיות הן סימונים גרפיים שאט אט הופכים למילים, שהופכות למשפטים, שמתורגמים למשמעות. צפייה במדיה חזותית לעומת זאת מדלגת על תהליך החשיבה, מציפה את התמונה ישר מול עיני הצופה ומאפשרת לבמאי לשלוט לחלוטין ברגשות הצופים ללא חוש ביקורת מצידם. כדוגמת צינורית זונדה שמעבירה אוכל לקיבה בדילוג על מערכת העיכול, כך התמונה והצלילים המתלווים עוקפים את החשיבה ומאפשרים לעוות את המציאות. זוהי גם הסיבה לכך שרוב אנשי התקשורת והמדיה נוטים לכיוון הליברלי. המדיה היא רגשית במהותה, ותמונת ילד פלשתיני קטן מול טנק של צה"ל תעורר אמפתיה באופן אוטומטי כלפיו ולא כלפי החיילים. הבנת ההקשר הרחב שהילד והטנק הם חלק מהתמונה הכוללת של מאבק היסטורי שבו לא תמיד החלש הוא גם הצודק דורשת חוש ביקורת והבנה מופשטת שאינם "עוברים מסך".

הסופר הבריטי ג'ורג' אורוול כתב בשנת 1948 ספר שבו ניבא כיצד ייראה העולם בשנת 1984. בדמיונו הוא חזה משטר מרכזי בשם "האח הגדול" ששולט בחיי האזרחים באמצעות מסכים שמצויים בכל פינה ושוטפים את מוחם במסרים אבסורדיים ש"לבן הוא שחור" ו"מלחמה היא שלום". אורוול התכוון למשטר חיצוני דוגמת השלטון הקומוניסטי שהיה בזמנו, אולם הוא לא החמיץ בהרבה. בימינו אנשים בחרו בעצמם להשתעבד למסכים ששוטפים את מוחם ללא הפסק, והצפייה בתוכנית הריאליטי "האח הגדול", שעוצבה בהשראת הספר, היא אולי הדוגמה המובהקת לכך.

אנו לא משלים את עצמנו שהמסכים ייעלמו מחיינו, וברור שהעתיד דוהר לכיוון מקוון יותר ודיגיטלי יותר. יחד עם זאת, בקרה ושליטה בהרגלי הצפייה אפשריות גם במאה ה־21: קביעת זמן מוגדר שבו משתמשים במכשירים, מנגנוני סינון, רכישת כלי ניתוח וביקורת ביחס לתכנים הנצפים וכן הלאה. יש לנו גם זמנים מובנים של התנתקות משטף החיים והתכנסות פנימית. השבתה של 24 שעות פעם בשבוע מהסם הדיגיטלי, לדוגמה, היא אחת מהמתנות הגדולות שמעניקה השבת היהודית לבני דורנו.

במקביל לשליטה בהרגלי הצפייה נעודד כל העת פיתוח מיומנות קריאה ולימוד, שהדגש בהן הוא על הבנה ועיון. ספרי קומיקס לצורך העניין אינם מועילים לנו מפני שהם למעשה צפייה בסרט על דף נייר. ספרי פרוזה אומנם טובים לפיתוח רגשי, אולם עיקר הבניית האישיות מגיע מספרי עיון, ובעיקר מלימוד תורה.

להרחבה ניתן לעיין בספרו של הרב לונדין '12 אתגרי אמונה למאה ה־21'

***

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו