נפתלי בנט
נפתלי בנטצילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת

כבר יותר משני עשורים שבהם הפוליטיקה הציונית־דתית מפוצלת, מפוררת ומחפשת את דרכה. טובי הכותבים, אנשי הציבור ומנהיגיו מכריזים על פילוג דה יורה ודה פקטו גם יחד של הבית הפוליטי של הציונות הדתית מאז הקמת המדינה - המפד"ל.

מחלוקות ופילוגים שיסעו את הציבור הציוני־דתי במגוון רחב של סוגיות. בתחום יחסי דת ומדינה, התפיסה הכלכלית־חברתית הראויה, סוגיית ההתיישבות ובעיקר סוגיית החיים הדתיים בעולם הליברלי של המאה ה־21 - פמיניזם, להט"ב, משפחה, השבת הציבורית, גיור, מעמדה של הרבנות, יחס לתנועות היהודיות האחרות ועוד.

מתחת לפני השטח געשו ופילגו את הציבור האמוני גם סוגיות של שליטה והגמוניה. מחלוקות אלה באו לידי ביטוי במאבקים בין־אישיים ובין זרמים שונים - ליברליים ותורניים, ממלכתיים מבית מדרש אחד לממלכתיים מבית מדרש שני, חברתיים לעומת קפיטליסטים - על שליטה פנים־קהילתית.

אומנם תחושת הקהילתיות הכלל־ציונית־דתית המאחדת, אשר בוטאה בביטוי האלמותי של השר לשעבר אורי אורבך "חוק הדתיים השלובים", לא התפוגגה לגמרי ועדיין ניתן לראות בציונות הדתית מגזר סוציולוגי מובחן. אולם, ללא ספק, ניתן לסכם כי ב־20 השנים האחרונות מתמודדת הציונות הדתית עם סדקים משמעותיים שנבעים בתוכה, תוך התפוררות המרקם המאחד והמייחד שהחזיק אותה עשרות שנים קודם לכן.

מפלגת ימינה, עם נפתלי בנט בראשה, עשתה את מה שלא עשו מיטב רבני הציונות הדתית, אנשי הרוח והציבור שקוראים מעל כל במה ציבורית לאיחוד השורות – הם הצליחו לאחד את הציונות הדתית ולצופף את השורות באופן פנומנלי, לפחות בהיבט הפוליטי. כמה סקרים שבוצעו על ידי מכון מסקר המתמחה בסקרים בציונות הדתית, וכן סקרים שנעשו על ידי מכוני מחקר נוספים, העלו תמונה ברורה וחד־משמעית: הציונות הדתית כבר אינה הבייס הפוליטי של מפלגת ימינה, והיא מתרכזת תחת שתי מפלגות מרכזיות: מרביתה תחת כנפי מפלגת הציונות הדתית של סמוטריץ' וחלק נכבד בליכוד.

יתר על כן, אם בעבר הביטוי הפוליטי של השסע הפנים־מגזרי התורני־ליברלי בא לידי ביטוי ברור במאפייני הצבעה, הליברליים לימינה ולמפלגות המרכז האחרות והתורניים לבית היהודי ולמפלגות שקמו בעקבותיה, הרי שכיום על פי הסקרים והלך הרוח הציבורי שבא לידי ביטוי ברשתות ובכלי התקשורת הפנים־מגזריים, חלוקה זו כמעט נמחקה לגמרי. אומנם ניתן לטעון כי זהו תהליך ברור ולא מפתיע שכן כידוע, אין דבר מאחד יותר מאויב משותף. אבל זהו בדיוק האלמנט המפתיע, שכן עצם סימונו של נפתלי בנט, בשר מבשרה של הציונות הדתית, חניך מוסדותיה ותנועת הנוער הגדולה והמרכזית שלה, כגורם לעומתי היוצר איחוד יצוק כל כך בציונות הדתית, חרף המחלוקת האמיתיות והפוליטיות המפלגות אותה - הוא כשלעצמו מפתיע ומשמעותי כל כך.

כדי להדגים את רעידת האדמה הפוליטית שמתרחשת בקרב בני הציונות הדתית, די אם נביט בחקר מקרה שבו נבחן את התהליך שעברו במהלך החודשים האחרונים שתי דמויות פוליטיות מרכזיות: ראש הממשלה נפתלי בנט וחבר הכנסת בצלאל סמוטריץ'. שתי דמויות שייצגו נאמנה, מאז שהפציעו בזירה הפוליטית, את שני הגבולות התוחמים את הזהות הפוליטית הציונית־דתית. בנט כהייטקיסט, בוגר סיירת, ליברל בתפיסתו הדתית ובתפיסתו הפוליטית מחזיק בעמדות ימין רך. סמוטריץ' לעומתו הוא בוגר ישיבה גבוהה ושמרן בתפיסתו הדתית, אנטי ממסדי בתפיסתו הפוליטית ובעיקר בעל עמדות של ימין קיצוני. לכאורה, שתי הדמויות מייצגות באופן מוקצן את הקרע הרעיוני והפוליטי הפנים־ציוני־דתי. ואכן, במשך שנים לא מעטות חלוקה זו נשמרה ואף טופחה על ידי גורמי פנים רבים.

מרבית הציונות הדתית התמקמה בעשור האחרון בתווך שבין העמדות שמייצגים בנט וסמוטריץ', כששניהם מייצגים פחות או יותר את גבולותיה האמוניים־אידיאולוגיים של הציונות הדתית. מצב דברים זה היה נכון עד להקמת הממשלה הנוכחית בידי בנט ומפלגת ימינה. אולם כעת, כפי שמעידים הסקרים, הפך בנט להיות סמרטוט אדום בעיני מרבית בוחרי הציונות הדתית ואילו סמוטריץ' הפך להיות יקיר המחנה, שנחשב פתאום בעיני רבים בציונות הדתית למעין מיינסטרים.

כידוע, נפלאות דרכי הפוליטיקה הישראלית, אך השפעות מרחיקות לכת כאלה על הציבור הדתי־לאומי ותהליך האחדה מגזרי כה משמעותי נדמה שעוד לא נראו כאן מעולם.

הכותב הוא מרצה בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה במכללה האקדמית גליל מערבי, יועץ מדעי ומנחה מקצועי במכון מסקר