בשנים האחרונות נחתה על העולם המערבי בכלל ועל מדינת ישראל בפרט השפה השוויונית. כשפה שוויונית (המכונה לעיתים גם שפה א־מגדרית או רב־מגדרית) מוגדרת שפה שבעזרתה המחצית הנשית של האנושות אמורה להרגיש טוב יותר. עד כאן החדשות הטובות.
אלא שהדרישה לשפה שוויונית מצטרפת בפועל לדרישות קיצוניות בהרבה מבית מדרשה של התנועה הפמיניסטית. ארגוני נשים מסוימים וכן פקידוּת פעלתנית (כמו זו במנהל החינוך של עיריית תל אביב) הסתערו על השפה העברית ומנסים לכפות על החברה צורות חדשות של כתיבה ודיבור, חלקן עם נקודה באמצע המילה (ברוכים.ות הבאים.ות), חלקן עם אותיות משונות המשלבות למשל ת' ומ' סופית באות אחת. המדובר באקרובטיקה מילולית ובגרפיקות מוזרות, שאם יתפשטו יאתגרו ללא ספק לא רק עולים חדשים ואנשים לקויי קריאה אלא את הציבור כולו.
אולם גם ההתנגדות המפורשת של האקדמיה ללשון העברית לצורות הכתיבה הנ"ל לא עוצרת אותן. הדוגלים בשיבושי שפה אלו אוהבים לבסס את צדקת דרכם על מחקר, בעדיפות על "מחקרים רבים" (כך טוענת למשל שדולת הנשים). אלא ש"המחקרים הרבים" האמורים לתמוך בפעלולי הלשון החדשים (בפרט בשפה הכתובה) אינם קיימים! לגבי השפה העברית קיים בנושא השפה השוויונית עד כה רק מחקר אחד שעליו מסתמכים כל שוחרי השפה הא־מגדרית: מאמרן של תמר קריכלי־כץ וטלי רגב בשם "האם השפה העברית מכשילה נשים. ממצאים מחמישה ניסויים". אלא שהמאמר שהתפרסם לא מזמן בכתב העת סוציולוגיה ישראלית אינו תומך כלל בצורות הכתיבה החדשות – בניגוד למשתמע מטיעוני האקטיביסטיות הפמיניסטיות. כדי להיווכח בכך צריך רק לקרוא אותו.
המאמר מבוסס על מחקר שבדק את השפעת שימושי השפה בשאלוני מבחן (במתמטיקה ובעוד תחומים) על ציוני סטודנטים, בפרט סטודנטיות. המחקר אכן מראה שפנייה לסטודנטיות בלשון זכר יחיד מורידה את הישגיהן, קרי את ממוצע הציונים שלהן. והנה הפתרון האופטימלי לבעיה זו כפי שהוא עולה במפורש מהמחקר הנ"ל: מבין כל האלטרנטיבות שהוצעו בו – ניסוח השאלות בלשון זכר יחיד, בלשון נקבה יחיד, גם וגם, עם לוכסן, בלשון רבים – הושגו הציונים הטובים ביותר בקרב הנשים שנבחנו כאשר השאלות שהופנו אליהן נוסחו בלשון זכר רבים. אני חוזר: לשון זכר רבים. סֶה טוּ. לשון זכר רבים, אשר משמשת כידוע – כפי שמציינת במפורש האקדמיה ללשון העברית – את שני המינים, הניבה בקרב הנשים הנבחנות (אפילו בקבוצות שהיו מורכבות מנשים בלבד!) אף ציונים גבוהים יותר מאשר לשון נקבה. זהו כאמור המחקר היחיד עד כה בנושא זה, שעליו מסתמכים כולם, חלקם, כך מסתבר, בלי שטרחו לקרוא אותו.
אם כן, המתקפה על השפה העברית על שלל תופעותיה הגרפיות והלשוניות חסרת כל בסיס ובוודאי שאינה נשענת על "מחקרים רבים". מטרתה העיקרית היא יצירת אווירה של משבר וקיפוח חריפים (שדולת הנשים למשל טענה שתליית שלט "ברוכים הבאים" בסניף בני עקיבא מדירה את מחצית האוכלוסייה...). מצב דרמטי (מדומה) שכזה, כך נטען, מצריך טיפול שורש: את אינוסה של השפה העברית. אם לשפוט לפי דרישותיהם של ארגונים פמיניסטיים רדיקליים, האידיאל הוא שהשפה שלנו לא תמשיך להתפתח בצורה אורגנית מלמטה, אלא תהיה מוכתבת מלמעלה על ידי פונקציונריות ופונקציונרים מלאי אג'נדה לוחמנית (או לכל הפחות נכנעים לה) המאיישים את המשרות הקובעות את לשונם של שלטי המוסדות, של טפסים ושל מסמכים אחרים.
מה אכפת לך? ישאל השואל. שיכתבו בשפה א־מגדרית, עם נקודה באמצע המילה, עם אותיות משונות, מה אכפת לך? או בגרסה מתוחכמת יותר שמטרתה לחשוף את כל מי שמתנגד לשפה הא־מגדרית כשוקיסט: למה זה מאיים עליך? ובכן, אכפת לי ואולי אף מאיים עליי, כי המאבק על השפה הוא רק חלק ממערכה רחבה יותר על דמותה של מדינת ישראל. במערכה זו פועלים כוחות השואפים לצייר תמונה כמה שיותר עגומה של החברה הישראלית (ובפרט להציגה כחברה מדכאה, אלימה וכדומה) כדי לשווק לנו, כמו בעניין השפה, את מרכולתם הפרוגרסיבית. כחלק מתעמולה זו מוצע להעניק לחברה הישראלית טיפול שורש – במקום שאין צורך בטיפול שכזה – וליצור באמצעותו את ישראל החדשה. יש קרנות חיצוניות עתירות משאבים שפועלות נמרצות בכיוון זה. אבל זה כבר נושא למאמר אחר.