הרב פרופ' יהודה ברנדס, ראש המכללה האקדמית הרצוג
הרב פרופ' יהודה ברנדס, ראש המכללה האקדמית הרצוג צילום: מירי שמעונוביץ

פרשת מקץ מסתיימת בנקודת שיא המתח של סיפור האחים ויוסף: המשנה למלך, האיש החזק ביותר במצרים וסביבותיה, ובכלל זה ארץ כנען, מודיע לבני יעקב: "הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם".

קוראי הסיפור ושומעיו מצפים לדעת מה יקרה: האם ינטשו האחים את בנימין במצרים ויותירו אותו שם לחיי עבדות? וכיצד יחזרו ויספרו זאת לאביהם? מה יעשה יוסף אם אכן כך יהיה? הוא ישאר עם בנימין אחיו, יתוודע אליו ויקים איתו ענף של המשפחה במצרים, מנוכר למשפחה בכנען? האם בנימין ישפיע עליו להודיע לאביו שהוא עדיין חי? האם יש בכוחם של האחים למנוע את הגזירה? האם הם יעדיפו להשאר במצרים ובלבד שלא לשוב לכנען בלי בנימין?

מסדרי הפרשות קטעו את הסיפור בנקודת השיא, כמו מפיקים של סדרה בהמשכים, המחייבים את הצופה לחכות במתח שבוע ימים ולצפות להמשך הספור המסקרן.

סיפור מתח טוב, מגרה את חוש הסקרנות של הקוראים או הצופים המבקשים לדעת מה יקרה בהמשך, ואיך יסתיים הסיפור. אחרי קריאה אחת של הספר או צפיה בסרט, או חלילה אחרי שמישהו ידליף להם "ספוילר" (=קלקלן) הם יודעים מה יקרה והמתח יתפוגג.

לכאורה, ההנאה מקריאה של סיפור כזה אחרי שהסקרנות סופקה פוחתת, ואין טעם לקראו שנית. לא כן הדבר בסיפור מתח מצוין, בסיפור כזה, העלילה, הדמויות, האירועים, הרגשות, פועלים את פעולתם ככל ספרות טובה, גם אם המרכיב של הסקרנות נעלם. יתר על כן, ביצירת עילית שכזאת, הקורא יכול לחוות בליבו ובנפשו שוב את המתח של "מה יקרה", גם אם הוא יודע בשכלו את סוף הסיפור.

דומה שזה מה שמתרחש בסוף פרשת מקץ. כל יהודי שאינו בור ועם הארץ או תינוק שנשבה, יודע מה אחריתו של סיפור יוסף והאחים וכיצד מסתיים ספר בראשית. עם זאת, אנו יכולים לחוות מדי שנה בסיומה של פרשת מקץ את ההתרגשות סביב שיא המתח של הסיפור, שיש בה אפילו מן הסקרנות של "מה יהיה". במובן מסוים דומה הדבר במקצת לליל הסדר, שבו אנו משחזרים כביכול את חווית יציאת מצרים, כאילו "אותנו הוציא משם". קריאת התורה, כמו סיפור ההגדה, אינה רק תיאור דברים שמן העבר, אלא גם החייאתם וחוויתם מחדש.

הסיבה לכך היא, שהתורה אינה רק מספרת את העבר אלא היא מתארת באמצעות הסיפור תופעות אנושיות שנוגעות לנפש האדם ולמהות הקיום האנושי, בכל דור ודור. כך מקובל להסביר את כוחה של כל ספרות גדולה, גם בספרות העמים, ועל אחת כמה וכמה תורת ישראל שניתנה מלכתחילה על ידי בורא עולם כדי להיות תורת חיים.

סיפור יוסף ואחיו נוגע במישורי חיים רבים ומגוונים, שכולם מתקיימים בכל הזמנים. הממד הראשוני של מתח ותחרות בין אחים קיים בכל משפחה. על גביו מתקיים המאבק על הבכורה וירושת ההנהגה, שאף הוא מצוי לא מעט. חז"ל והמפרשים הצביעו על כך שההתמודדות בין האחים לבין יוסף לא היתה רק התמודדות אישית אלא גם, ובעיקר, התמודדות בין שתי דרכי הנהגה שונות. יסוד השוני מתחיל כבר אצל האמהות, לאה ורחל, ונמשך והולך לכל אורך הדורות, דרך פילוג הממלכה בבית ראשון ועד לעתיד לבוא, בהבחנה בין משיח בן יוסף למשיח בן דוד.

בעולם הח"ן, מועתק המתח שבין האחים גם למתח בעולמות העליונים של הא-להות, כגון בין ספירת היסוד שיוסף הוא מייצגה לבין ספירת המלכות המיוחסת לדוד. החסידות מורידה את הרעיונות המופשטים של הקבלה אל נפש האדם, ומזהה בתוך נפשו של כל אדם את המתחים הללו.

אחד ההבטים של המתח בין הנהגת האחים לבין הנהגת יוסף היא ביחס לעולם הסובב. האחים מבטאים בהתנהגותם הסתגרות מתגוננת של עם ישראל. החל מפרשת שמעון ולוי בשכם, עבור להליכתם דותינה, לרעות את צאן אביהם הרחק מכל הסביבה הכנענית, וכלה בדרישתם לבדל את עצמם מן המצרים בהתיישבם בארץ גושן. יוסף לעומתם מייצג בכל אורחות חייו את היכולת לחיות בין נכרים ולשמר שם את עבריותו ונאמנותו למסורת בית אביו. זאת, תוך שהוא מצליח להישגים מרשימים בפעולתו בעולם הנכרי והאלילי, מבית פוטיפר, דרך בית האסורים ועד הגיעו למשרת המשנה למלך מצרים.

הרב יוסף דב סולובייצ'יק (הרי"ד), הראה בדרשת "יוסף ואחיו", אותה דרש במסגרת נאומיו בועידות תנועת המזרחי בארצות הברית, כיצד המתח שבין העולם החרדי שבו גדל, בבית סבו ר' חיים מבריסק ודודו ר' יצחק זאב סולובייצ'יק, לבין העולם הציוני-דתי שהוא בחר להכנס אליו ולשמש בהנהגתו בארצות הברית, הוא מעין שחזור היסטורי של המתח בין יוסף ואחיו. הוא מתאר בחיות ובעוצמה את החוויה שלו ודומיו בהנהגה הרבנית של הציונית הדתית. הוא רואה את עצמו כיוסף שאחיו החרדים מתנכרים אליו, ומציג את התודעה העצמית שלו, כיוסף שמאמין כי "למחיה שלחני אלקים לפניכם". הקוראים את הדרשה ובוודאי מי ששמעו אותה במו אזניהם, יכולים להעיד שסיפור יוסף לא היה עבור הרי"ד סיפור היסטורי מן העבר אלא חוויה קיומית ממשית שהוא חווה בכל רמ"ח אבריו ובכל נימי נפשו.

בדרשה של הרי"ד יוסף ואחיו הן שתי ישויות חברתיות נפרדות. אנשים שונים וקהילות שונות. אבל יש מי שמוצאים את שתי הבחינות בנפשם פנימה, מתמודדות על התווית דרכם בחיים. בין ההסתגרות לפתיחות וגם בין החרות לשעבוד. בהקשבה עדינה אפשר לשמוע את המתח הפנימי הזה גם בדרשתו של הרי"ד.
הדרישה של יוסף, איש העולם הגדול והפתוח, מן האחים שומרי המסורת והמסגרת המשפחתית המתבדלת היא, להפקיד בידיו ולו חלק קטן, אך משמעותי, מעולמם. "הוא יהיה לי עבד ואתם עלו לשלום אל אביכם", לפחות חלק מזמנך, חלק מעיסוקיך, חלק מנפשך, עליך לשעבד ל"מצרים", לתרבות הנכרית. ואם נרצה לחבר את דרשתנו לחנוכה – ליוונות, ליפיפותו של יפת.

אבל מי שהולכים בדרכם של האחים סבורים שאינם יכולים לוותר על ה"בנימין" שלהם. אין הם מוכנים להקריב גם מה שנראה למתבונן מן החוץ כחלק קטן מן האישיות ומאורח החיים. על כן ההתעצמות הזאת נמשכת והולכת בכל הדורות, ובליבם של אנשים רבים, המתחבטים בין הרצון להשאר ספון במסגרת של טהרה וקדושה, לבין הקריאה לצאת לחוץ, לקבל ולהשפיע.

חתימת פרשת מקץ מותירה אותנו במתח סקרני, האם בכלל יש דרך לגשר בין הדברים או שמדובר בנתק מוחלט בין עולמות. עקרונית, אנו יודעים שהתורה מספרת בהמשך שהאחים השלימו ביניהם והספר נחתם במעמד של התכנסות משותפת סביב מיטתו של אביהם. אבל הדבר אינו גורע מאומה מסקרנותנו – כיצד אפשר באמת לקיים באחווה, בשלום ורעות, את שני הקטבים של המחלוקת? בין בהנהגת החברה והאומה, ובין בהבניית סדר חייו ואישיותו של כל אחד ואחת מאתנו.

חנוכה הוא מועד הולם להתבונן בסוגיה זו, שכן ביחס אל תרבות יוון אנו מוצאים מתח דומה. בקוטב האחד עומדים הכהנים בני חשמונאי המוסרים את נפשם על טהרת ישראל וסילוק ההשפעה של ההתייוונות מבית ישראל, ובקוטב האחר מצויים מאמרי חז"ל המשבחים את הלשון היוונית, את יפיפותו של יפת, ואת חכמת זקני אתונה וחכמי אומות העולם בכלל.

זהו אחד האתגרים החשובים המונחים לפתחה של כל מערכת חינוך המשלבת קודש וחול, דת ומדע, יהדות ותרבות כללית, תורה ואקדמיה. מערכת המבקשת להמשיך גם את דרכו של יהודה וגם את דרכו של יוסף, כנבואתו של יחזקאל הרואה את עץ יהודה ועץ יוסף הופכים לאחדות אחת. דומה שאנחנו עדיין עומדים בנקודת המתח המסקרנת של סוף פרשת מקץ, מצפים לראות ומבקשים ללמוד כיצד ניתן לעשות זאת.

--

הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא נשיא, מכללת הרצוג

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו