שער שכם, בשבוע הבא
"שומעת איריס, מת לסיים את המשמרת הזאת ולעוף כבר", אמר לה כשירדו יחד במדרגות לכיוון רחבת שער שכם, "הריח הזה של הבייגלה החם מערבב לי את הבטן. תני לי חצי בייגלה, ביצה קשה ולישון. מספיק לי".
"וסיגריה", היא כבר מכירה אותו, לא יירדם בלי סיגריה.
"וסיגריה", הסכים.
"כמה נשאר לנו, שמעון?" שאלה אותו, מסדרת שוב את הקסדה מאחור, שלא תקיש בעורפה תוך כדי הליכה.
"עשרים דקות", אמר לה. "מיליון שנה העשרים דקות האלה. אחר כך השינה עוברת ברגע, ועוד משמרת. רק אני חושב על עוד משמרת בא לי לערוק, תאמיני לי. רגע, את איתי גם בערב?"
"לא, לא. לא אמרתי לך שאני יוצאת לחתונה של אחותי הערב?"
"וואלה?"
"וואלה".
"אז מה את עושה כאן, צאי, זה מטכ"לי. יאללה, הביתה".
"אני יודעת, אבל היה חסר כוח אדם. מסיימים ויוצאת".
"רגע, מה חתונה של אחותך, חשבתי את הגדולה בבית".
"נראה לך, שמעון? אני הקטנה. שלוש נשואות. וזאתי, אחותי נורית, הכי גדולה. שלושים ושלוש. סוף סוף מצאה. נראה לך אבא שלי היה נותן לבנות הגדולות שלו להתגייס למג"ב? הוא דתי אדוק אבא שלי, בכלל בת בצבא לא בא לו טוב בעין, אז מג"ב?"
"אז איך הרשה לך?"
"זה בגלל שאני הקטנה, כבר אין לו כוח להגיד לי לא".
"יפה. צריך לדעת מתי להיוולד. רגע, איך אמרת קוראים לאחותך?"
"נורית".
"וואלה, איריס, נורית. מה, כולם אצלכם שמות של פרחים?"
"אה, לא אמרתי לך? אבא שלי בששת הימים היה המפקד פה, כשנכנסו בשער הפרחים. אמא שלי בכלל קוראים לה פרחיה, רק בגלל השם בחר אותה".
"וואלה?"
"סתם, נראה לך, צוחקת איתך. איפה הוא ואיפה צה"ל ואיפה שער הפרחים, היה לו איזה פטור מצה"ל. סתם אהב את השמות האלה, נורית, איריס, יש לי גם אחות רקפת. יאללה, בוא נתחיל לחזור. צריכה להתארגן ל... שמעון!!! תראה שם".
זה היה כהרף עין.
צעיר ערבי התנפל מאחוריהם על יהודי מבוגר. דם ניתז מצווארו. סכין. היהודי התמוטט על רחבת שער שכם. הערבי בריצת אמוק המשיך לכיוונם. מטר מהם. שמעון היה הראשון להתעשת. כדור בקנה וירייה למרכז הגוף. הם כבר היו קרובים מדי זה לזה. לפני שנפל עוד הספיק הערבי לדקור גם את שמעון שנפל לצידו. הערבי שכב ליד שמעון ללא תנועה.
"תירי בו, איריס", צעק לעברה.
המון אדם החל להתגודד. שמעון צעק לה שוב: "הוא זז!"
החוקר התערב:
"תארי לי כיצד זז", שאל אותה, עיניו נעוצות בה, מחפשות להבקיע את חומת ההגנה.
"המחבל זז, אני אומרת לך, הוא זז".
"זז לא זז, לא מעניין אותי. נשקפה ממנו סכנה?"
"המחבל זז".
"הנה, אני רואה איתך ביחד את סרטוני האבטחה", אמר לה החוקר, "זאת נראית לך תזוזה של מי שמסוגל לעשות משהו? הוא גמור. תסתכלי. הוא בן־אדם גמור".
הוא לא בן־אדם, חשבה כשהרימה את הנשק, עיניים בין כוונות. הוא הרגע רצח כאן יהודי בדרך לכותל. הרגע דקר את שמעון.
"תירי בו", ניסה שמעון לצעוק לה שוב, אבל יצאה לו קריאה חלולה, כבר אין לו כוח לצעוק.
"אז הוא לא בן אדם?" ירה בה החוקר, "זה הסיפור שאת מספרת לעצמך, שהוא לא בן־אדם? מה הוא? חיה? נידון למוות ואת התליינית? יפה לך, כבוד השופטת".
לא, זה לא ככה. באמת מפחיד שיעשה עכשיו עוד משהו, הראש שלו במרכז הכוונת שלה, הנשק רעד בידיה.
"תירי בו, איריס, למה את מחכה?" שמעון לחש לה.
"בואי נגמור את זה בהודאה שנהגת בפזיזות", הציע החוקר הטוב שנכנס לחדר, "הדבר האחרון שאני רוצה עכשיו זה להשאיר אותך הלילה במעצר. חתונה של אחותך, לא חבל? איך אמרת קוראים לה, נורית? שם יפה נורית. גם איריס שם יפה. וואלק, אם היו לי בנות, רק שמות של פרחים הייתי נותן. אבל אני יש לי רק בנים אני. אז מה את אומרת איריס? כבר חמש. עוד שעתיים קבלת פנים. נגמור את זה יפה? תחתמי כאן וכאן ואת משוחררת. תלכי, תתלבשי, תתאפרי, תרקדי. בחייאת איריס, אל תסבכי עניינים, כולנו יודעים איך זה ייגמר".
"בחייאת איריס, שחררי כבר כדור", שמעון התחנן.
המחבל זז. התקרב קצת לעברו של שמעון.
"זה נקרא זז?" אפילו החוקר הטוב לא הבין, "מה, אנחנו באמת מסתכלים על אותו דבר? צב זז יותר מהר".
"הוא יגמור עליי איריס, תירי כבר", שמעון התחנן.
האצבע התחילה סוחטת את ההדק.
ההמון התקרב עוד יותר.
"חבל, אם את ממשיכה ככה את לא תהיי בחתונה של אחותך", אמר לה החוקר הטוב.
"עזבי אותך מהחתונה של אחותך", התערב שוב החוקר הרע, "איתך מי יתחתן אחרי דבר כזה, תגידי לי? את תשבי על הריגה עם כל העברייניות. תצאי עוד שבע שנים. מי ירצה אותך, מי יסתכל עלייך, מי? חבל שלא נגמור את זה בטוב".
צריכה לגמור את זה בטוב.
לרגע חלשה אצבעה על ההדק.
רגע אחד יותר מדי.
ההמון כבר הגיע אליה, חטף את הנשק וירה בה. המחבל שעל הרצפה דקר את שמעון שוב.
החוקר הטוב שתק.
אפילו הרע.
התיק נסגר מחוסר אשמה.
מילה לדור השני
לבני הדור שספג את השתיקות ולא ייסר בשאלות. ששמע מחדר הילדים את צעקת סיוטי הלילות. שפגש בבוקר עיניים שבורות. שגדל בלי דודים, בלי סבים וסבתות. שנשא את הציפיות שיש רק על כתפיו של הדור שאחרי המבול. שהחביא שנים רבות את יגוניו, כי מהו צערו לעומת צערם של הוריו. שליווה וכיבד ותמך והבין, וגדל להיות ילד טוב כל כך. יציב ובסדר, לפעמים נורמלי עד זוב דם, העיקר להיות בן אדם. לבני הדור שראה את הוריו מחביאים פיסות לחם בארונות, מטשטשים ספרות על הזרוע, מוחקים זיכרונות ושותקים את הרוע. לבני הדור שבילדותו לא שמע הורים מתלהבים – "היי ילד, תראה, הנה רכבת". שגדל לפוסט־טראומה לא מאובחנת. שנשבע שלא תהיה עוד שואה אחרת. לבני הדור שאסור היה לו לאכזב, לטעות ולשגות, שעל כתפיו הונחו כל החלומות. לבני הדור שבניו שמעו עדויות מסבא וסבתא, ולא העלו על דעתם מה עובר על אמא ואבא.
לבני הדור הזה – תודה. הפלאתם לעשות.
לתגובות: [email protected]