שומרי השבת זכו להטבה מפנקת לקראת צאת השבת שעברה, כאשר נחסכה מהם עוד סאגה של שנאה עצמית מבית היוצר של השמאל הקיצוני. אברהם אלמליח, שמיהר לחזור מהכותל כדי להספיק להגיע לסעודה שלישית, נדקר על ידי מחבל סמוך לשער שכם ורק בנס הצליח להיאבק בו ולהינצל מפגיעה אנושה. שוטרי מג"ב שהגיעו לזירה חיסלו את התוקף. עשרות הצעירים הערבים שעמדו מסביב והביטו בהנאה גלויה בניסיון הרצח דאגו גם לתעד אותו. גם את החיסול המבורך של המחבל הם תיעדו, כולל ניסיונותיו לקום ולהמשיך לבצע את זממו - ואת הסיכול שלהם. מבט בסרטונים הערוכים שעלו לרשת כבר גרם לכמה חברי כנסת ואנשי שמאל לפצוח בזעקות טהרניות על ההרג המיותר של נער פלשתיני, אבל עד מהרה נאלצו – לפחות רובם – לחזור בהם. סרטונים נוספים שהועלו הציגו את האירוע בשלמותו והוכיחו מעל לכל ספק כי הלוחם והלוחמת פעלו באופן מקצועי לחלוטין ומילאו במדויק אחר הפקודות. עד שסיימו שומרי השבת להדליק את הנר השביעי של חנוכה ואת המכשיר הסלולרי, איש לפי הסדר המועדף עליו, היה ברור כמעט לכולם שאין להטיל כל דופי בלוחמים.
אבל רק כמעט לכולם. לעומדת בראש המחלקה לחקירות שוטרים בפרקליטות המדינה, עו"ד קרן בר־מנחם, זה לא היה ברור כלל. יותר מזה, נקודת המוצא שלה הייתה הפוכה: השוטרים חשודים עד שתוכח חפותם. זמן קצר אחרי האירוע מצאו את עצמם שני הלוחמים במשרדי המחלקה כאשר הם מתבקשים למסור את נשקם. בפתח החקירה הודיעו להם החוקרים: זוהי חקירה תחת אזהרה, אתם חשודים בגרימת מוות שלא כדין. שעתיים וחצי נמשכה החקירה המשפילה, כשבמקביל הרשתות החברתיות התחילו לבעור והפגנה ספונטנית התארגנה מול משרדי המחלקה. בלחץ הציבור הצטרפו גם מפכ"ל המשטרה, שר הביטחון וראש הממשלה לגיבוי שניתן ללוחמים, ובר־מנחם כנראה הבינה את הבור שאליו נכנסה. בשלב הזה היא שינתה כיוון: הלוחמים שוחררו בלא תנאים מגבילים ותוך ימים ספורים נשקם הוחזר, הם שבו לתפקידם והתיק נסגר. אל התקשורת שוגרה תגובה מתחמקת, שגם אינה נצמדת לאמת בלשון המעטה: "מדובר בנוהל קבוע ושגרתי, ולכן אין בקיומה של החקירה כדי להטיל דופי בהתנהלות השוטרים באירוע".
המוצנחת של שי ניצן
לו היה זה קו תקיף שמובילה קרן בר־מנחם במחלקה לחקירות שוטרים – ניחא. אפשר היה לספוג טעות אחת, גם אם חמורה, בשיקול הדעת, אם לצד זאת היינו יכולים להיות סמוכים ובטוחים שמול משטרת ישראל עומד גוף חוקר נחוש ובעל שיניים שדואג לנקות את האורוות מדי פעם. אך זהו אינו המצב כלל. ביום שישי הזה מציינת משפחתו של אהוביה סנדק ז"ל שנה למותו במהלך מרדף משטרתי שניהלו אחריו בלשים מימ"ר ש"י. ההתנהלות של בר־מנחם ותהליך קבלת ההחלטות שלה היו אז שונים בתכלית. ל"נוהל הקבוע" שהומצא במוצאי השבת האחרונה לא היה שם זכר, ובר־מנחם עשתה כל מאמץ כדי לשבש את חקירת השוטרים. הדברים היו ניכרים לעין גם בזמן אמת, אך בצירוף מקרים נדיר זכה הציבור בישראל לאלומת אור קטנה שתחשוף בפניו את המתרחש במסדרונות האפלוליים של מח"ש.
זה התחיל בכלל בסכסוך מקצועי־אישי בין בר־מנחם לסגנה עו"ד משה סעדה. סעדה התחיל את דרכו במח"ש עוד כמתמחה, ובמשך שני עשורים טיפס כמעט בכל סולם הדרגות. קודמה של בר־מנחם בתפקיד, עו"ד אורי כרמל, כינה אותו "אחד המומחים הגדולים" בתחום הייחודי של חקירות שוטרים. במשך תקופה מסוימת, כמעט שנה, מילא סעדה את מקומו של כרמל שסבל מבעיה רפואית. מבחינתו היה אך טבעי שימשיך למינוי קבוע בתפקיד, כפי שנהוג במחלקה, אך כאן ציפתה לו הפתעה. לפי טענתו, בפברואר 2018 פרקליט המדינה דאז שי ניצן הנחית על חשבונו את קרן בר־מנחם, מנהלת מחלקה במחוז מרכז של הפרקליטות, כדי שתשרת את האינטרסים שלו מול המפכ"ל דאז אלשיך. לטענת סעדה ניצן רצה שיתוף פעולה מלא עם אלשיך בחקירות נגד נתניהו, וידע שהחלשת מח"ש היא צעד בונה אמון מבחינתו. סעדה נשאר בתפקידו כסגן, אבל פרט לכך דבר לא נותר כשהיה. לטענתו הוא הודר ממידע ומקבלת החלטות, סומן כגורם עוין וסבל מהתעמרות של ממש. לפני כחודש ההתכתשויות ההדדיות בינו ובין בר־מנחם הסתיימו בזימונו של סעדה לשימוע לפני פיטורין.
אך סעדה לא נותר חייב. לפני כשבוע הגיש לבית הדין לעבודה כתב תביעה ארוך על התעמרות בעבודה, ובו הוא דורש מפרקליטות המדינה פיצויים בסך חצי מיליון שקלים. בטענותיו האישיות על התעמרות אין אומנם עניין ציבורי של ממש, אך במסגרת כתב התביעה חושף סעדה כיצד נראית מבפנים התנהלות מח"ש והפרקליטות בתיקים שהרעישו את הציבוריות הישראלית. ללא ספק, הצצה נדירה לגוף שמתרחק משקיפות ומעמידה לביקורת ושחבריו נוהגים לצופף שורות ברוב המקרים. נספח י"ד לכתב התביעה, שבו מופיע תיעוד מהימים הראשונים לחקירת מותו של אהוביה סנדק ז"ל, מלמד על היחס של בר־מנחם לאירועים שבהם שוטרים מעורבים במוות של אזרח שבמקום סכין ורצח בעיניים מחזיק – רחמנא ליצלן – בכיפה גדולה ופאות.
ימי חסד לצורך תיאום גרסאות
בסביבות השעה שתים עשרה בצהריים, ביום ו' בטבת תשפ"א, התהפך רכב ובו ארבעה נערים בציר שמוביל מדרך אלון לבסיס בעל חצור. פחות משעה לאחר מכן נמצא אהוביה סנדק בתוך הרכב כשהוא ללא רוח חיים. רכב הבלשים שדלק אחר הנערים נותר בזירה, וניתן היה לזהות עליו בבירור מכה חזקה שגרמה לעיקום בפח בקדמת הרכב. שאר הנערים, שנעצרו ופונו לבית החולים, טענו בחקירה שנערכה עוד בבית החולים כי הרכב המשטרתי נגח את הרכב שבו נסעו וזה היה הגורם להתהפכות. אחד מהם מצוטט במכתב ששלח למחרת האירוע עו"ד סעדה, כשהוא אומר בחקירה: "הכול שקרים, רצחו את חבר שלי ונתנו לנו מכות רצח". בציבור הובנה מיד חומרת הפרשה: חבר הכנסת סמוטריץ' מיהר להגיע לזירה תוך שהוא חומק בריצה משוטר שניסה לעמוד בדרכו, מהדורות החדשות נפתחו בשאלות קשות שהעלו כתבי משטרה על נסיבות המוות החריגות וברשתות השתרעו הגינויים מימין ועד שמאל.
קרן בר־מנחם שומעת את הקולות, רואה את התמונות מהזירה ומקבלת את העדויות מפי הנערים העצורים – ומחליטה במודע להתעלם מהמידע. כשיעמת אותה נציב תלונות הציבור על הפרקליטות, השופט בדימוס דוד רוזן, כמה חודשים מאוחר יותר עם הטענות על כך שהתעלמה מהחשד הברור להריגה, היא תשיב לו שנכון ליום האירוע לא נשמעו כל טענות על ניגוח מכוון של רכב הנערים, ואם נשמעו טענות כאלה הרי שהן נטענו רק ביום המחרת. סעדה טוען נחרצות שבר־מנחם משקרת. לפי סעדה, כבר באותו ערב הונחו חומרי החקירה הראשוניים של הנערים על שולחן המחלקה לחקירות שוטרים, ובתוכם הטענות המפורשות של הנערים על ניגוח מכוון. השופט רוזן, שידוע כמי שנוטה חסד לפרקליטות וממעט מאוד בביקורת של ממש, לא יכול היה להימנע מלהגיד את האמת, גם אם בלשונו הרכה. "אכן היה על עו"ד בר־מנחם לנהוג בזהירות הראויה בנסיבות העניין... ולהימנע אפוא מהאמירה לפיה טענת הניגוח המכוון לא נטענה בערב יום האירוע כי אם ביום שלמחרת", לשון ההחלטה שפרסם.
התוצאה של ההתנהלות העצלה במקרה הטוב או המקלה ראש בחיי נערי גבעות במקרה הרע של בר־מנחם הייתה מכרעת. בשני שלבים חיסלה בר־מנחם כל אפשרות לעשות צדק עם משפחתו של אהוביה ולהגיע לבירור האמת: השלב הראשון, בכך שהשתהתה במשך כשמונה שעות מהאירוע ועד שהבלשים הובאו לחקירה, או לכל הפחות הופרדו ונמנעה מהם היכולת לתקשר ביניהם. בהשתהות הזאת היא אפשרה להם לכתוב דו"חות פעולה שיתאימו לצרכיהם המשפטיים בהתייעצות עם מומחים, וכן לתאם ביניהם גרסאות קודם החקירה. ובשלב השני, גם אחרי שראש צוות החקירה שמונה זימן את הבלשים לחקירה תחת אזהרה ותכנן לעצור אותם עד תום ההליכים כמקובל במקרים כאלה, בר־מנחם התערבה והורתה על שחרור שנתן להם עוד חמישה ימים של התייעצויות חופשיות ותיאומים, הפעם כשהם כבר יודעים מה כיוון החקירה של מח"ש.
סעדה, במכתבים ששלח בזמן אמת למשנה לפרקליט המדינה מומי למברגר ומתויקים בנספחים לתביעה האזרחית שהגיש, מוכיח ללמברגר כי מדובר בהתנהלות שחורגת מהמקובל במחלקה, כשהוא משתמש במקרה הנער סלומון טקה ז"ל כדוגמה. נזכיר: טקה וחבריו נחשדו שסחטו נער אחר, זאת על ידי שוטר בחופשה שנתקל בהם. בתגובה לקריאותיו של השוטר הם החלו לרדוף אחריו וליידות לעברו אבנים, וכשחש בסכנה ירה לעברם והרג את טקה. במקרה ההוא חוקר מח"ש נשלח מיידית אל השוטר, לקח ממנו את הטלפון הנייד, אסר עליו לדבר על האירוע עם כל גורם שבעולם ועוד באותו לילה הוא נחקר. בנוסף לכך, מח"ש מיהרה לגבות עדות מחבריו של טקה שעות אחרי האירוע ואסרה על המשטרה לחקור אותם בגין העבירות שביצעו. זאת בניגוד מוחלט לחבריו של סנדק, שמהם גבתה מח"ש גרסה רק יומיים אחרי האירוע והם נחקרו ונעצרו על ידי המשטרה למשך כמה ימים.
כחלק מהסכסוך הפנימי במחלקה לחקירות שוטרים סעדה הודר לחלוטין מתיקים בעלי חשיבות, כולל תיק סנדק. באחד המכתבים הוא מספר כיצד פנה לראש צוות החקירה כדי לקבל מידע על ההתקדמות ועל הפעולות הנעשות בה, והלה אמר לו בתגובה: בהוראת הנהלת מח"ש אני מנוע מלשתף אותך בפרטי החקירה היות שחתמתי על סודיות. סעדה המופתע, חוקר ותיק שמחזיק בדרגת סיווג גבוהה ועסק בתיקים רגישים בהרבה, ניסה להתלונן שוב ללמברגר, אך לא קיבל סיוע.
בלי להיכנס לטענות של שני הצדדים, טורדת עד מאוד המחשבה על כך שבמסגרת יחסי עבודה תקינים בתוך המחלקה לחקירות שוטרים ייתכן מאוד שקולו של סעדה היה נשמע כבר ביום האירוע והחקירה הייתה מבוצעת באופן מקצועי. במצב כזה ביום השנה הראשון למותו היו יכולים הוריו של אהוביה להתנחם לכל הפחות בכך שהצדק נעשה עם מי שגרם להריגת בנם, ולא להישאר תלויים בחבלי חוסר הוודאות והאמון כפי שהם כיום.
ההתנקזות של שלושת האירועים לאותו שבוע – חקירת לוחמי מג"ב, יום השנה למות אהוביה סנדק והתביעה שהגיש סעדה – ממחישה את הריקבון שפשה בפרקליטות המדינה תחת הנהגתו של שי ניצן. האחרון כבר דילג לתפקיד רקטור הספרייה הלאומית, שבו פוטנציאל הנזק שלו פחת משמעותית, אך המינויים הערמומיים שרקח ומורשת שנאת המתנחלים שדאג להנחיל במשך שנים כראש המחלקה לתפקידים מיוחדים עדיין נותנים את אותותיהם. תלמידתו קרן בר־מנחם, שאותה הוא מינה באופן אישי, ממשיכה את דרכו ברדיפה אחר בני עמה והתחנפות בפני האויב באופן מעורר גאווה.
לתגובות: [email protected]