המצאה הולנדית חדשה אושרה לשימוש בשווייץ ומעוררת תשומת לב ופולמוס לא מבוטל. קפסולת ההתאבדות 'סרקו' על שם הסרקופג ההיסטורי, מאפשרת לאדם החפץ בכך להיכנס לתוכה, לסגור אותה, להפעיל אותה ולמעשה להביא למותו במו ידיו מבלי להזדקק לעזרת רופא או גורם זר אחר.
על סוגיית המתת החסד שוחחנו עם הרב יובל שרלו, ראש ענף האתיקה בארגון רבני צוהר וראש ישיבת אורות שאול, ותהינו אם האמירה ההלכתית-תורנית השוללת מכל וכל המתה שכזו, יכולה גם "לדבר" אל מי שמחוץ למעגל היהדות.
את דבריו פותח הרב שרלו בהצגת עמדה רחבה יותר על הנסיבות התרבותיות של פיתוח הקפסולה: "הקפסולה הזו, או כל דרך אחרת, היא המשך למגמה נמשכת בתחום האתיקה הרפואית במקומות שונים בעולם שם כל הערכים נדחים בשם האוטונומיה של החולה. מדובר בחלק מתרבות כללית שאומרת שאנחנו מעמידים את האדם כאמת המידה היחידה וכל מה שהוא חפץ שייעשה או שלא ייעשה בו הוא רשאי לעשות. זה חלק ממגמה כללית שהיא חלק מהתרבות שאנחנו חיים בתוכה היום".
הרב שרלו מעיר כי לתרבות זו יש במידה מסוימת גם צדדים חיוביים, בעיקר לנוכח העובדה ההיסטורית בה "בעבר הטיפול הרפואי היה מאוד פטרנליסטי וניתן היה לעשות דברים בשם רצון הרופא, המדע או החברה, וכאן יש תיקון מסוים לכך, אבל העולם הולך לקיצוניות גדולה בתחום הזה, ולכן היכולת להמית את עצמך היא חלק בלתי נפרד מהעניין".
בהתייחס למפגש בין האתיקה לקפסולת המוות המדוברת, אומר הרב שרלו כי הוא אינו מדבר עם האדם העומד למות אלא עם החברה, "האם חברה יכולה לומר שאנחנו תובעים שבחברה שלנו היחס לחיים הוא יחס שמעבר לרצונו הפרטי של האדם, אמירה כללית שרואה בחיים ערך מקודש ויסוד עליון, שכחברה אנחנו לא מסכימים לכך שהחיים יתפסו כעניין פונקציונאלי בלבד. אני מאמין שיש רבים בעולם המערבי שמקבלים את העיקרון הזה, ובשפה הזו אנחנו צריכים לדבר".
ואולי, שאלנו את הרב שרלו, דווקא משום ערך הקדושה שבחיים יהיה מי שיאמר שכל עוד החיים מכבדים את עצמם, יעילים ומועילים לאדם ולחברה, אכן יש ערך בהמשכיותם, אך מהרגע בו הם כרוכים בקושי בלתי נסבל, בביזיון, בחוסר יעילות ואף בהפיכתם לעול המפריע לחיי החברה שמסביב, אולי נכון להפסיק אותם?
"אני לא שופט את האדם הזה", משיב הרב שרלו ומעיר כי "גם במקורות שלנו אנחנו מכירים מקרים קיצוניים כמו שאול הנופל על חרבו, רבי חנינא בן תרדיון שביקש מהמוציא להורג שיוציא את המים המעכבים את מותו, או הילדים שהגמרא מספרת שקפצו לים. ברמה המאוד קיצונית של הדברים הם קיימים גם במקורות שלנו, אבל יש שני עניינים שיש להתייחס אליהם: הציבור יתקשה להאמין לכך, אבל אנחנו פוגשים זאת ב'צהר', בשבועות האחרונים נמצא בעליה מספר הפניות של אנשים שמבקשים לדעת אם אפשר לקצר את חייהם בגלל סיבות פסיכיאטריות או קושי בחיים. כלומר שכחברה לא ניתן לנתק ולומר שאנחנו נפתח את הדלת ולאחר מכן לא נהיה אחראים לכל ההשלכות האחרות של המציאות הזו. יש לכך השלכות רחבות היקף, גם אם לא בשם כך אני מדבר".
עוד מוסיף הרב שרלו ומדגיש כי בעוד ביהדות מדובר במקרי קיצון, הקפסולה המדוברת אינה מתייחסת רק למקרי קיצון וניתן ללמוד על כך מתיירות המוות בשווייץ, החקיקה שם וכו'. כל אלה מלמדים שמדובר בחברה שמקבלת את היחס הפונקציונאלי לחיים ולקוות שהדברים יתייחסו רק למקרי קיצון. "למעשה החברה אומרת שפותחים את הדרך להתאבדות ולא משנה הסיבה".
עוד שאלנו את הרב שרלו אם הוא מזהה בשווייץ ומדינות דומות את הסיבה והמניע לכך שחקיקה שכזו ואפשרויות שכאלה הופכים ליותר ויותר לגיטימיים דווקא שם. הרב שרלו מעיר כי תחום זה אינו התחום בו הוא מתמחה, אך הוא יכול להעיר שקיימת "קורלציה הפוכה. ככל שהחיים טובים יותר, הרצון שלא לחיות אותם הוא גבוה יותר. קהלת מתאר זאת בצורה החזקה ביותר כשהוא כותב 'ושנאתי אני את החיים'. זה לוקסוס של עשירים, של מדינות שטוב בהן ששואלות מה משמעות ותכלית הקיום. לעומת זאת במקומות שאנשים נאבקים על אידיאלים ומטרות בחיים העובדה הזו מונעת את הרצון להתאבד".
להערכתו של הרב שרלו קפסולת המוות לא תישאר בתחומי שווייץ. "זה ימשיך במדינות נוספות כי משעה שרצון האדם הופך להיות הפרמטר היחידי – וחשוב להדגיש שיש מקום גם בהלכה לרצונו של האדם – משעה שהוא משתלט כערך עילאי זה לא ייעצר. במדינות מסוימות מדובר על ילדים ובני נוער שרשאים להתאבד וזה לא ייעצר. כאשר העמדה היא שהאדם הוא העבודה זרה, השיעבוד יהיה תמיד לרצונו ובחירתו גם על חשבון ערכים מהותיים אחרים, זה יילך ויתפתח".