איך בגבעת הנערות מסתדרים בלי נטפליקס?

הבוקר חבר שלי סיפר לי שאשתו, מחנכת באולפנה במרכז הארץ סיפרה לו שהיא הראתה לתלמידות שלה את הסדרה 'גבעת הנערות':

הסדרה עוקבת אחר קבוצה של נערות שעזבה את בית ההורים ואת האולפנה, והקימה בית במאחז הבלתי חוקי "מעוז אסתר" בבנימין.

"תשמע" אמר לי: "היא יצאה נפעמת מכמות השאלות שצפו לבנות כשהן ראו את הנערות המיוחדות האלו:

"רגע" שאלה אחת מהן: "יש להם בכלל קליטה לסמרטפון שלהן? ואיך הן יכולות לראות 'נטפליקס?''

עזבו רגע את כל העניין הפוליטי, חוקי לא חוקי. עזבו את מיליון השאלות האחרות שעולות מצפייה בתוכנית ומעקצצות את הבטן והגב כמו 'רגע, אז מה עם בגרויות? ומסגרת? ומה המחיר של ההתרסה הזו של הנערות המיוחדות הללו כנגד הקונפורמיות כרעיון'. אלו שאלות הרות גורל שבהחלט מצריכות תשובה רצינית.

אבל עזבו את זה. אני רוצה להתמקד במשהו אחר וחשוב לא פחות: בואו תתרכזו רגע בכל שבירת הסטיגמות האפשרויות שהודבקו לילדי דור הZ.

הנה, חבורה של נערות, נהדרות, מיוחדות, אידאליסטיות, חולמות, שכל מה שמעניין אותן זה לא הטראשטוק המוכר והלעוס של הדור אלא הגשמה, יישוב הארץ והפרחת השממה. ולשם שינוי הם לא רק כותבות על זה ומדברות על זה...אלא חיות את זה.

הרי קחו כל נער או נערה ממוצעים ממרכז הארץ ושימו אותם במאחז הזה והם משתגעים תוך שעתיים:

איך אפשר לחיות בלי להסניף את מבול המדיה התמידי שהם כל כך התרגלו אליו. מילא אין חשמל ומים אבל מה נעשה בלי ווטסאפ פעיל?

אז לא, אין בטור הזה בכדי לעודד נערות להצטרף ל'גבעת הנערות' אלא סתם בחינה מחודשת של המראה החינוכית שמציבות הנערות הללו לכל מחנך ומחנכת באשר הם:

מה הנוסחה שגורמת לילדי דור הZ להחליט שהם מורדים בבוקר בהיר אחד בכל הבלי העולם הזה והולכים להתמסר להגשמת החלום האישי שלהם: יישוב ארץ ישראל.

ורק בעצם המהלך הזה שלהם. באורח החיים המיוחד שלהם. בידיעה שאפשר גם אחרת, נדמה לי שכדאי שנסתכל עליהם, על הבנות הללו, בצורה הוגנת ומעריכה יותר