הרב פרופ' יהודה ברנדס, ראש המכללה האקדמית הרצוג
הרב פרופ' יהודה ברנדס, ראש המכללה האקדמית הרצוג צילום: מירי שמעונוביץ

פרשת ויגש היא פרשת האיחוי של הקרע בין האחים והתבססותם של בני ישראל בארץ גושן אשר במצרים. יוסף התוודע אל אחיו, יעקב ובניו ירדו אליו מצרימה והתישבו בארץ גושן.

מעמדו של יוסף עלה עוד והוא התבסס כמנהיג הכלכלי של מצרים. פרשת ויגש מסתיימת במיזם של יוסף שבו הסדיר מחדש את מעמד הקרקעות במצרים ובעצם הלאים את כל אדמת מצרים ונתנה בידי פרעה.

אחר כל הדברים האלה חותמת הפרשה בפסוק: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד". הפסוק הזה מהווה מהפך בספר בראשית, והוא מהווה הקדמה לא רק לפרשה הבאה אלא לספר שמות כולו. מתחילה, הירידה של יעקב ובניו מצרימה נועדה לזמן קצוב, עד כלות שנות הרעב. אבל הפסוק החותם את פרשת ויגש הופך את הירידה הזמנית להתיישבות של קבע.

בדרך כלל אנו זוכרים את הפסוקים הראשונים של ספר שמות, בהם מתלונן פרעה על כך ש"בני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם", אבל המקום הראשון שבו תוארה התופעה אינו בתלונתו של פרעה אלא בתיאור הקצר והחד בפרשתנו. ישראל, כאן כבר במובן של עם, אף על פי שהם עדיין רק משפחה גדולה, השתקעו בארץ מצרים בישיבה של קבע.

זהו המקום הראשון בתנ"ך ובהיסטוריה שבו עם ישראל בחר להשתקע בגלות וויתר על האפשרות לשוב לארץ. כמו פעמים רבות בעתיד, תחילתה של הגלות הוא מאונס. בימי יעקב ובניו היה זה הרעב בארץ כנען, בתקופות אחרות יהיו לכך סיבות אחרות, אולם כמעט תמיד יהיו שני שלבים, השלב הראשון הוא הירידה מאונס, השלב השני, ההשתקעות מרצון.

התופעה נכונה לא רק בהיקף הכללי של העם אלא גם ברמה הפרטית של היחידים. בודדים או משפחות. אנו מכירים אותה היטב עד עצם היום הזה. עוזבים לזמן קצוב, ללימודים, לשליחות, לצרכי עבודה, על מנת לחזור, ונשארים שם. גם ההמשך של התסריט חוזר על עצמו בקביעות: מגיע זמן שבו הקרקע מתחילה לבעור מתחת רגליהם, מתקשים לעזוב ואז מתרחש משהו שמאלץ את העם, או את היחידים, לארוז את המזוודות ולנדוד שוב. לפעמים, חזרה לארץ, ולפעמים לגלות אחרת.

ר' אפרים מלונטשיץ, (פולין ש – שע"ט, 1540 – 1619) חושף בפירושו "כלי יקר" לפסוקנו את גנותם של ישראל בחריפות רבה:

"כל פסוק זה באשמת בני ישראל הוא מדבר, כי הקדוש ברוך הוא גזר עליהם 'כי גר יהיה זרעך', והמה ביקשו להיות תושבים במקום שנגזר עליהם גרות... הפסוק מאשימם על ישיבה זו שביקשו אחוזה בארץ לא להם. שמתחילה לא ירדו להשתקע שמה אלא לגור ... ועכשיו חזרו מדבריהם, וכל כך נשתקעו שמה עד שלא רצו לצאת ממצרים, עד שהוצרך הקדוש ברוך הוא להוציאם משם ביד חזקה".

פירושו של ר' אפרים מצטרף לדבריו במקומות אחרים בפירושו על התורה ובספר דרשות המוסר הידוע שלו "עוללות אפרים" בו הוא מוכיח את יהודי פולין על כך שהם משתקעים בארץ נכריה, בונים בה בתי פאר וחיים כמי שמתכוונים להשאר בה לדורות רבים. ר' אפרים חי בתקופת הפריחה שנחשבה ל"תור הזהב" של יהדות פולין. כאשר יהדות אשכנז שעברה דורות רבים של רדיפות וסבל במערב אירופה גילתה את המזרח, ונהרה בהמוניה להתיישב בפולין. מלכי הארץ האירו להם פנים ושמחו בהם כי הם הביאו איתם התפתחות כלכלית ומסחרית שהיתה רצויה מאד בעיני האצולה הפולנית בעת ההיא. דרשותיו של ר' אפרים לא הועילו למתן את ההשתקעות המעמיקה והולכת של היהודים בפולין ובמזרח אירופה כולה. אבל כחצי מאה אחרי פטירתו חוותה יהדות פולין את גזרות ת"ח ות"ט וכמעט חדלה מלחשוב על פולין כעל הארץ שבה יישבו בשלווה ובנחת עד ביאת משיח צדקנו.

עם זאת, חייבים לציין שבניגוד לדברי הכלי יקר, רבים מן המפרשים רואים את הפסוק החותם את פרשת ויגש כפסוק של ברכה.

כך לדוגמה כותב בעל הלקח טוב, רבי טוביה בן אליעזר, שחי ביווןהביזנטית בסוף המאה ה11 ותחילת המאה ה12: "ויפרו וירבו מאד. ישתבח אלהינו שהוא מבטיח לצדיקיו ועושה עמהם כל טוב, שכן הוא אומר אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם". כדרשנים רבים לפניו ואחריו, הוא רואה בפסוק בעיקר את התגשמות ברכת ה' והבטחתו ליעקב.

כשם שהגישה הביקורתית של הכלי-יקר קיימת ביחס אל העם הנשאר בגולה, מימי שיבת ציון ועד ימינו, כך קיימת גם גישה הרואה בהצלחה של היהודים בגולה אות לברכת ה' ומעין הצדקה להשארותם שם, עד עצם היום הזה. זאת, עד כדי פיתוח אידיאולוגיה השוללת את המונח בעל המשמעות השלילית "גולה", מקפידה להשתמש במקומו במונח הנייטרלי ואולי גם החיובי "תפוצות" וסבורה שיש לעם ישראל יעוד להמצא בכל רחבי תבל, להפיץ שם את אמונת היהדות וערכיה, ו"ללקט ניצוצות" שנתפזרו בין אומות העולם.

גם סיפור הירידה למצרים ההשתקעות וההצלחה בה החותם את ספר בראשית, וגם סיפור שעבוד מצרים והגאולה ממנו, הם בבחינת מעשה אבות סימן לבנים. עם היותו של ספר בראשית ספר ההתיישבות של האבות בארץ, הוא מספר גם את סיפור הירידה ממנה וההשתקעות בנכר, בין אם מאונס ובין אם מרצון. לא רק כעובדה היסטורית מן העבר אלא גם כתסריט צופה פני עתיד לדורות רבים, עד ימינו אלה. בהמשך, ספר שמות יניח את היסודות לתסריט ההפוך, של העם המצוי בשעבוד בגולה, נאבק על חירותו ונגאל. גם הוא, תסריט שיחזור על עצמו בדורות רבים ועד ימינו אלה.

הדבר המופלא בניגודיות הזאת הוא שהיא יכולה גם להתרחש בעת ובעונה אחת. מצד אחד, יהודים מוסרים את נפשם במקומות שונים בעולם כדי להגיע לארץ ישראל, ומולם בארץ משקיעים משאבים עצומים, בממון ובמסירות נפש, כדי להעלותם ארצם, ובד בבד, יהודים עוזבים את הארץ לטובת השתקעות בארצות נכר. אלו הן שתי תכונות מנוגדות בנפש הישראלית ששוכנות ככל הנראה לא רק בדור אחד ובתקופה אחת, אלא אפילו בנפשו של אדם אחד. בין אם זה היהודי היושב בגולה ומתגעגע כל ימיו לארץ ומתכנן את עלייתו או חזרתו אליה, או אם זה אחיו היושב בארץ ומשתוקק לנשום קצת אויר חוץ-לארץ, עד כדי כך שסגרים שנועדו להגן עלינו מפני המגיפה גורמים לו לתחושת מחנק נוראית ולנכונות לעשות כל מאמץ לרבות נטילת סיכונים בריאותיים עליו ועל משפחתו, ובלבד שיזכה לנשום קצת מאווירה המפתה של מצרים וארץ גושן.

כציונים ישראליים קשה לנו לתת לגיטימציה לגישה המייחסת ולו קמצוץ של לגיטימציה ואהדה למי שבוחרים מרצונם שלא לעלות לארץ וכל שכן למי שנוטשים את ארץ ישראל ומשתקעים בנכר. אבל ככל הנראה, הפסוק האחרון של פרשת ויגש החותם את סיפור ירידת יעקב ובניו מצרימה מלמד שלכל הפחות מדובר בתכונה יסודית של בני ישראל, אם לא לומר במימושו של ערך ממשי הגנוז בהבטחת ה' ליעקב בפרשתנו, קודם הירידה למצרים: "וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם - אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה!

בכל אופן יש לזכור, שהמילים הבאות בהבטחת ה' ליעקב הן: " וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה". מקומו הסופי של עם ישראל הוא בארץ ישראל, ועל כך אין עוררין.

--

הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא נשיא מכללת הרצוג

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו