פרופ' עמי וולנסקי, מי שכיהן כמדען הראשי של משרד החינוך, הוא הזוכה בפרס מפעל הפיס לאמנויות ולמדעים ע"ש לנדאו על תרומתו לחקר ההוראה. שוחחנו אתו על התמורות בעולם ההוראה בדור הנוכחי וביקשנו גם להציץ אל עתיד התחום בשנים הבאות.
פרופ' וולנסקי קובע כי השינוי שמתחולל בעולם ההוראה בארץ ובעולם הוא שינוי איטי, אולי בניגוד למה שנדמה. "השינוי העיקרי מתמקד בהבנה שדרך ההוראה אינה רק זו שבה המרצה או המורה עומד על קתדרה ומלמד את תורתו לתלמידים, אלא תפיסה שאומרת שלתלמיד יש תפקיד פעיל בבניית הידע שלו והוא שותף לכך. זה מחולל שינוי בשיטות ההוראה והמתודה, גם של המורים, גם של התלמידים וגם של ניהול בתי הספר".
האם המשמעות היא אחריות רבה יותר על כתפיו של התלמיד? "מזה למעלה ממאה שנה שונה תפיסת מקומו של התלמיד. אנחנו יודעים שגם ילד צעיר הוא בעל השקפה ודעה, הוא מפרש דברים ורואה את המציאות בשונה מחברו ומהבוגר, המורה או ההורה, ושיטות ההוראה החדשה נותנות לו את הבימה להביע את דעתו. תלמידים מגלים סקרנות ויצירתיות שהשיטות החדשות מאפשרות אותן".
"אנחנו עדים בדור הנוכחי לתלמידים שנולדו עם מקלדת ביד והם לא מכירים חיים ללא אינטרנט. יש להם סימביוזה עם הטכנולוגיה, וכשהם רוצים להגיע לסוגיה או שאלה כלשהי שמסקרנת אותם הם יודעים להגיע לתשובה ממקומות שונים, מה שלא היה לפני שלושים שנה. באמצעות שאלות מכוונות אפשר לעודד תלמידים ללמידה פעילה והם יחפשו וימצאו תשובה לסוגיה שמעניינת אותם ובאופן כזה אופי הלמידה משתנה והופך מעניין יותר ומאתגר יותר".
האתגר, אומר פרופ' וולנסקי, אינו רק לתלמידים אלא גם למורים "כי זה מחייב להשתחרר מהדפוס המסורתי של ההוראה. פתאום יש למורה שותף להוראה והוא יכול להעמיס על גבו ולבנות ידע. זה מחייב שינוי בשיטות. זה מחייב שינוי באינטראקציה. המורים צריכים לשנות שיטות ויש גם מורים מדור אנלוגי שאינו מחובר לפיתוחים הטכנולוגיים העכשוויים. זה מוביל לציפיות אחרות של התלמידים שמעדיפים להסתפק במבחנים ולא להתמודד עם לימוד עצמי, אבל אנחנו אומרים להם לשקוד ולהציג את התובנות והעבודה בפני הכיתה".
"גם ההורים מצפים לדבר אחר. הם יודעים שהמורה הוא שמרביץ את תורתו ושהתלמידים צריכים להיבחן והם מצפים לבחינות והנה מגיעה שיטה אחרת. השינוי הזה הוא שינוי איטי שמתחולל בעולם. זו רפורמה שזה עתה יצאה לדרך ותהליך שכזה לוקח 10-20 או 30 שנה", אומר פרופ' וולנסקי ואנחנו שואלים אם הסיבה לכך היא הקושי להתנער מהשיטות המסורתיות, בין השאר גם מטעמים אינטרסנטיים של שימור מערכות למידה ואנשי הוראה במערכת. וולנסקי משיב כי סיבות אלה נכונות ומצטרפות אליהן סיבות נוספות.
"שינוי התנהגותי הוא מילת המפתח. יש שדה שלם של הפסיכולוגיה של ההתנגדות השינוי. אנשים מתנגדים לשינויים. שינוי מחייב הורים מורים ותלמידים, אבל מי שמצליח לחצוב את השינוי וליישם אותו מגלה אור ועניין רב. זה הופך לחוויה אחרת שרואים את הפירות לצידה. באופן מעניין זה התחיל דווקא בבתי הספר אבל מתפשט גם לעולם האקדמי שמבין שאם הוא לא ישנה את שיטות ההוראה לשיטות שייקחו בחשבון את השינויים שעוברים על הסטודנטים נאבד את הסטודנטים העתידיים שלו".
באשר לעתיד, האם ניתן לשער ולנחש אותו בסוגיית התמורות בעולם ההוראה? "עדיין לא נולד הפיתוח הטכנולוגי שייכנס למוחו של האדם ויחולל שינוי", משיב פרופ' וולנסקי. "מדובר בשינוי בציפיות ובהתנהגות ובמסורת, שהוא שינוי איטי שלוקח זמן, אבל כשחווים אותו לא מרפים ממנו".
"יש מערכות חינוך שיצאו לשינוי הזה כבר לפני 15 שנה ולאחר מכן גילו שאם חשבו שזה יכבוש את המערכת במהירות זה לא קרה, ורק מעט מהתלמידים אימצו דפוסי לימוד אחרים כמו לימוד עצמי. הם הבינו שזה תהליך איטי שייקח עשור או שניים. גם ההבנה הזו מחלחלת וחלק מהקושי נובע מכך שיש גורמים שמרניים בכל חברה. למשל באלברטה, פרובינציה קנדית, יצאו לדרך ב-2010, אבל נבחרה ממשלה שמבקשת להחזיר ליסודות השמרנים של העבר. לכן מדובר בשינוי בעולם הציפיות של המערכת הפוליטית, של המורים, המנהלים, ההורים והתלמידים".
על מצבה של ישראל מול העולם בסוגיה זו הוא אומר כי "מדינת ישראל משקיעה מזה למעלה מארבעים שנה בקידום השימוש בטכנולוגיה בבתי הספר ולא חסכה משאבים. צריך להבדיל בין נוכחות הטכנולוגיה לבין האימוץ שלה והשימוש בה לשינוי בשיטות הוראה. יש מוסדות חינוך שמבינים את זה ועושים את זה, ויש שעדיין לא שם. הבעיה שלנו היא שאין לנו רציפות רעיונית של מדיניות החינוך. היו ניסיונות לפני 15-20 שנה בתוקפת יולי תמיר ובעוצמה רבה בתקופת שי פירון, אבל אין רציפות ועקביות. זה חלק מהחולשה".
פרופ' וולנסקי מספר כי את דרכו בעולם ההוראה החל "עם האוכלוסיות הקשות ביותר בחברה הישראלית, עבדתי עם אסירים וראיתי את הניצוץ גם בעיניהם של מי שיש להם ארגז תיקים פליליים לצד יכולות אינטלקטואליות מעוררות השתאות. מאוחר יותר עסקתי ברעיון העברת הסמכות לבתי הספר בשיטת הניהול העצמי. התחלתי את זה עוד באמצע שנות התשעים, ואנחנו רואים כעת, בימי הקורונה, שהמציאות כל כך מסובכת לניהול ולמידה בשל המגיפה, כך שמוקד קבלת ההחלטות חייב להיות בתוך בתי הספר על ידי המנהלים וחדר המורים, ולמערכת מלמעלה, השר המנכ"ל והפיקוח, יש תפקיד עצום בהובלת השינוי הזה".
פרס מפעל הפיס לאמנויות ולמדעים ע"ש לנדאו היוקרתי מוענק מידי שנה, כחלק מפעילותו של מפעל הפיס לקידום התרבות, האמנות, המחקר והמדע בישראל.
הפרס, המוענק מזה תשע עשרה שנה, נחשב לאחד הפרסים היוקרתיים בישראל והוא ניתן על שמו של מיכאל לנדאו, שמונה לראש מפעל הפיס בשנת 1951.
הכתבה בשיתוף מפעל הפיס