לרקוד עם הפיל שבחדר

"קמפיין השנאה המוטרף נגד החלוצים הציונים האידיאליסטיים שבאו לגור בשכונות המעורבות נראה כמו עווית קנאה לא רצונית ולא נשלטת של אנשי תקשורת, פובליציסטים, אקדמאים, גופים, תנועות ומפלגות שהציבור שלהם מזמן לא בענייני הגשמה ואתגרים חברתיים.

כמה ערבים ומשפחות ערביות גרים לידך, בשכונה שלך, ביישוב שלך? האם אתה או ילדיך בכלל שוקלים שכונה מעורבת עם תשתיות ג'יפה, בריונות, פשע והיעדר מרחב ציבורי הולם לחיים? שאלות רטוריות עבור רובנו", כך כתב לפני שלושה חודשים דני זמיר, ממייסדי ומנכ"ל מועצת המכינות הקדם־צבאיות, בדף הפייסבוק שלו.

בכך העניק גיבוי לגרעינים התורניים שהותקפו בעקבות פרעות תשפ"א. "בשפיץ ההגשמה של החיים המשותפים בישראל עומדים היום כמעט אך ורק גרעינים תורניים. הם ממש לא נקיים מחסרונות, בעיות, קשיים וצורך לתיקונים. אבל הם שם בניגוד לחבורת המפונקים המבורגנת שמשחירה את דמותם מהבית הנוח, בסביבה היהודית בלבד המטופחת". זמיר הציע לתת למשפחות האלה את פרס ישראל, לא פחות.

אל תחפשו את הכיפה על ראשו של זמיר, כי לא תמצאו. הוא בן קיבוץ, איש שמאל ותומך מפלגת העבודה. לצד התגובות המפרגנות הוא גם חטף ביקורות על הפוסט הזה, אבל עומד מאחוריו גם היום. "במאי היה לי משבר מאוד גדול. קודם כול מההתפרעות של הערבים. מגיל הנעורים ובמשך המון שנים אני גדל ופועל בחברה משותפת, ואני מאמין בזה ואמשיך לפעול בזה. אבל ההתפרעות פה הייתה ביטוי למשהו פראי ואלים ששונא אותנו ולא מקבל אותנו במובן העמוק, הלאומי, וזה קשה, כי זה משליך על העתיד של הארץ הזאת. אבל זה היה המשבר הקל", הוא נושם עמוק. "המשבר הקשה היה שהרגשתי שבמובן מסוים, כמו שכשלא מצליחים להתמודד עם שאלות מדיניות וכלכליות נצמדים לאידיאולוגיה לא רלוונטית ומאשימים את הצד השני, כך עשו כאן. באים הגרעינים התורניים, באות קהילות הבוגרים שלנו שחלקן גרות בשכונות מעורבות, עושים מעשה שהוא באמת נאצל בעיניי, ומאשימים אותם כי נוח להאשים אותם, כי הם נראים כמו מתנחלים. אין לי בעיה שלאנשים יהיו דעות אחרות, אבל אני שונא את הצביעות שמטיפה לאחרים. הייתה לי תחושה שזה עירוב של קצת קנאה וכעס כלפי ציבור שהוא קצת יותר מחויב לדברים שאנחנו זנחנו".

כשהשמאל ביקר בחברון

הפוסט ההוא לא היה יוצא דופן בדף של דני זמיר, שלא סובל את פורום קהלת, מתקשה לעכל את קרן תקווה השמרנית ודווקא לא רע לו עם הממשלה החדשה או עם ביידן. זמיר הולך עם האמת שלו, המורכבת, בצורה מעוררת הערכה. אנשים כאלה, שאי אפשר לנחש את כל עמדותיהם מראש, הפכו נדירים במרחב הציבורי שלנו. כך למשל הוא כתב בטוויטר כשנודע שנשיא המדינה יצחק הרצוג התכוון להדליק נר ראשון של חנוכה במערת המכפלה וזכה לקיתונות של ביקורת משמאל: "טוב, לא לכעוס חברים וחברות שלי. אבל זה שנשיא מדינת ישראל מדליק נר חנוכה במערת המכפלה, האתר השני בקדושתו לעם היהודי, שבניו ובנותיו התגוררו בסמוך לה ברציפות עד 1936, היא ביטוי ראוי וממלכתי לרציפות הריבונית היהודית בארץ ישראל".

יש תחושה שאתה מביע קול של שמאל קצת אחר, שמאל ציוני שנעלם לנו מהרדאר.

"כנראה שזה נכון. אני חושב שכמוני יש רבים שאוחזים בעמדות ובתחושות האלה, אבל השאלה שיותר מטרידה אותי היא למה אנשים שחושבים כמוני לא מביעים את העמדות שלהם ולא תומכים בדעות שלי באופן גלוי".

למה לדעתך הם לא מתבטאים בקול?

"כי הם לא מוכנים לשלם את המחיר החברתי של תקיפה ברשתות. ממני התוקפים קצת התייאשו. אבל אם לאדם יש שאיפות פוליטיות, הוא לא ייצא נגד המחנה שלו בנקודות בעייתיות". זמיר איננו מתכוון ללכת לפוליטיקה, אבל בהחלט ייתכן שהעמדות שהוא מביע גרמו לו להחמיץ מנכ"לות של משרד חברתי כזה או אחר בממשלה הנוכחית. אבל מה שמטריד אותו הוא תופעה מדאיגה אחרת: "בציבור הצעיר שאני עובד איתו יש סוג של השתקה או נורמה מה מותר או אסור לומר. ובתוך זה, הדבר הכי בעייתי הוא שהזיקה הלאומית־יהודית־ציונית מאוד נמוכה. אני שואל איפה הזיקה הזאת אצל בני הדור של הילדים שלי, שמובילים היום בהרבה מקומות".

ומה התשובה לזה?

"נתחיל מזה שבוגרי מערכת החינוך הכללית מגיעים למכינות עם רמת ידע מאוד נמוכה בהיסטוריה ובשפה. כשאני בא למכינה כלשהי, אני תמיד שואל את התלמידים שלוש שאלות: מה היא מערת המכפלה, מי היה הרמטכ"ל במלחמת ששת הימים ומתי הייתה העלייה השנייה. דווקא על השאלה האחרונה, שחשבתי שתהיה מכשילה, הם יודעים לענות, וזה בגלל בחינת הבגרות. על השאלה של רבין בערך עשרה אחוזים יודעים לענות, גם כאלה שהגיעו למכינת רבין, ועל מערת המכפלה בין אפס לבודדים. זה לא נתפס, כי הדור שלי, שגדל בקיבוצים חילוניים שמאלניים בהגדרה אידיאולוגית, לא רק שטייל למערת המכפלה, אלא כל התודעה והתפיסה הלאומית שלו היו מאוד חזקות. הדור של ההורים שלנו היה דור אידיאולוגי שעלה לארץ מתוך בחירה ציונית, והילדים שלנו והילדים שלהם גדלו בתוך תודעה הרבה יותר אוורירית בהקשר הזה, כולל המחלוקת הפוליטית והחשש אחרי האינתיפאדות מלהגיע למקומות האלה". זמיר מספר כי רוב תלמידי המכינות מגיעים לכותל המערבי, למערכת המכפלה ולהר הבית לראשונה בשנת המכינה. אבל רוב בוגרי מערכת החינוך הממלכתית לא עוברים כלל במכינות.

כשזמיר היה שואל את אביו מדוע עלה לארץ מארגנטינה, התשובה הייתה: "רציתי להיות יהודי חילוני, ושהנכד שלי יישאר יהודי". "זה היה נכון לדור שלו, אבל לדור שלנו זה לא מספיק. הדברים לא יימשכו בדרך הטבע בלי לעסוק בשאלות היסוד של הקיום שלנו, כי האליטות שיש להן יכולת להתפרנס בחוץ לארץ יעזבו, וזה קורה כבר בשוליים. לצעירים קשה לחיות פה אם הקשר שלהם לישראל רעוע והם לא מחוברים להבנת החשיבות של הריבונות היהודית בארץ".

השיחה גולשת מהר מאוד לצעירים ולתלמידי המכינות, שחינוכם והשכלתם הם רוח אפו של זמיר כבר יותר משני עשורים, אבל אני מנסה בכל זאת להבין למה נאלם קולו של השמאל הציוני המבוגר יותר. "נוצרה עוינות פוליטית וזה יצר גם חוסר עניין והתרסה ואנטי, וזה חוצה לפעמים את גבולות ההיגיון. הלאומיות נתפסה כלאומנות. בנוסף לכך, לאורך שנים העובדה שאין פתרון לדילמה שלנו מול הפלשתינים, שאנחנו תקועים עם זה ואין מה לעשות, גם קצת גורמת להאשמה של הצד השני".

זמיר אומר עוד משהו ממקום אוהב וכואב על אנשי השמאל, בני דורו: "הם מרגישים חלק מכישלון גדול. גדלנו במדינה מתוך תחושה שאנחנו הצד הצודק ואנחנו עושים את הדבר הכי טוב ויפה בעולם. אבל היום אנחנו מעבירים לילדים שלנו מדינה מסוכסכת ומקוטבת מלאה בבעיות של משילות וביטחון פנים. זו תחושה מאוד כבדה, והשאלה היא מה אתה עושה עם זה. האם אתה שואל איפה אפשר לתקן או שאתה מאשים. אני חושב שרוב האנשים נוטים להאשים את האחר בבעיות, וזה מה שקורה כאן".

"הסכם אוסלו היה טעות"

אם חשבתם לרגע שזמיר הוא איש ארץ ישראל השלמה, מתנחל בפוטנציאל, אז ממש לא. בשנת תש"ן הוא אפילו ישב בכלא צבאי על סירוב פקודה להגיע למילואים ולפקד על טקס הכנסת ספר תורה לקבר יוסף בשכם.

"באותה תקופה היו לי שני ילדים קטנים, למדתי שנה ראשונה באוניברסיטה והגעתי אליה מהגליל. זו הייתה תקופה עמוסה ופתאום הביאו אותי למילואים בשכם, כשהמשימה שלי היא להכניס 250 אלף אנשים לעוצר כדי ש־30 אנשים, מתוכם 25 ח"כים, ירקדו עם ספר תורה בקבר שמכונה קבר יוסף. במבט לאחור זה היה ביטוי להמון מרירות וכעס שצברתי מ־82' וזה התפרץ". בראייה לאחור, זמיר של היום לא מסכים עם זמיר של אז. "לסירוב לשרת או לבצע פקודה יש משמעויות כל כך נרחבות, שצריך להשתמש בזה רק במקרה קיצון, וזה לא היה מקרה קיצון. זה היה מעצבן ומכעיס. אבל סירוב הפקודה שלי לא היה מידתי". אחרי האפיזודה הזאת הוא חזר לשרת במילואים בתפקידי פיקוד.

זמיר תמך מאוד בהסכמי אוסלו ושנה אחרי שהתהליך החל הוא היה בין מקימי תנועת 'השמאל עם הגולן'. "אמרנו שאם ביו"ש יש היגיון לתהליך מדיני, כי אתה לא יכול לתת לאוכלוסייה המקומית שוויון זכויות אזרחי, ברמת הגולן אין היגיון כזה". אבל גם תהליך אוסלו התמוטט. וזמיר מודה בכנות שזו הייתה שגיאה. "טעיתי בהבנת הצד שכנגד. צריך להודות שהמנהיגות הפלשתינית ורוב הפלשתינים לא מקבלים את הקיום שלנו. לא יכולות להיות שתי מדינות בין הים לירדן. והדרישה החד־מימדית של הפלשתינים, שאנחנו נהיה מדינת כל אזרחיה כשלהם יש שתי מדינות רק פלשתיניות, לא מחוברת למציאות ולא מאפשרת התקדמות".

אז מה כן?

"אין לי פתרון. הרבה פעמים חברים שלי שואלים 'איזה אופק אתה מציע לילדים שלך?'. אז נורא עצוב שאין לי אופק, אבל אני באמת לא יודע מה לעשות. אני לא רוצה לשלוט באנשים נגד רצונם, מצד שני אני לא יכול ש־15 קילומטרים מלוד תהיה ריבונות פלשתינית שוב. אני מצטער על כל אדם שנהרג, אבל טוב שעשינו את הניסיון לשלום עם הפלשתינים כי אני יודע שניסינו, עשינו את מרב המאמצים. בחברה שבה אני חי יש הרבה האשמה נגד ישראל. אני, מצידי, מכבד את הפלשתינים ואני חושב שהאחריות היא בעיקר עליהם".

זמיר, תושב כרכום שבגליל, נשוי לאלה, אב לשלושה וסב לארבעה, נולד לפני 59 שנים בקיבוץ מפלסים בנגב המערבי. "סבי מצד אבי היה קומוניסט אנטי־ציוני שהמשטרה הפולנית רדפה אחריו, אז הוא ברח לארגנטינה, כמובן שלא לישראל. סבתא שלי יצאה מפולין לארגנטינה באונייה האחרונה שלפני המלחמה". סבו האנטי־ציוני שלח את בנו, אביו של זמיר, לקן של תנועת הנוער החלוצית 'הבונים', למרות שזו סתרה מכול וכול את השקפת עולמו. "למה? כדי שתהיה לו כלה יהודייה. תראי את פער הדורות. הוא אנטי־ציוני, אבל ברור לו שהכלה צריכה להיות יהודייה ושהנישואים צריכים להיות אורתודוקסיים. אין שאלה בכלל". תוכניתו של הסב הצליחה מעל למצופה. "אבי, שהיה מזכיר התנועה, התחתן עם אמא שלי, מדריכה שהגיעה מצפון ארגנטינה. באמצע שנות ה־60 הם עלו לקיבוץ". עשרים שנה אחר כך הצטרפו הסבא והסבתא לקיבוץ. זמיר, שגדל באווירה של תרומה לכלל ושירות המשמעותי בצה"ל, עזב את הקיבוץ בכיתה י"ב ויצא לשנת עשייה בעיירת פיתוח.

"השנאה בין עיירות הפיתוח לקיבוצים נראתה לי מוזרה. הכרנו אותם מהכדורגל, תמיד היינו הולכים מכות. אבל שדרות הייתה עיר המחוז שלנו. היו לנו בקיבוץ פועלים קבועים משדרות שעבדו בלול. הם היו חלק מההוויה". הוא עשה את השנה בשדרות, ודירת הקומונה שלו הפכה למקום מפגש בין חבריו החדשים ובין אלה שגדלו איתו. "זו הייתה שנה מטורפת. כבר אז יכולתי לראות הרבה דברים שקרו אחר כך בחברה הישראלית. למדתי את עומק הפער והשנאה. ניסיתי להסביר לאבא שלי שהעובדה שבגין ניצח בבחירות שנתיים קודם לא הייתה תקלת הובלה, אלא משהו מהותי שייקח הרבה שנים לתקן. מבחינתי זו הייתה שנה מאוד מכוננת בהבנת המורכבות החברתית בישראל".

זמיר שירת בנח"ל המוצנח ואף היה קצין. הוא נפצע במהלך שירותו הצבאי מרימון שהתפוצץ במרחק של שלושה מטרים ממנו באוהל. "זה שאני כאן זה מזל", הוא אומר. הפציעה גרמה לו ל־35 אחוזי נכות ולבעיית שמיעה שאיתה הוא מתמודד גם כיום.

שמאלני המחמד של הרבנים

לקראת אמצע שנות ה־90, אחרי שסיים לימודי עריכת דין ("למדתי עם גדעון סער, צביקה האוזר ודינה זילבר. היה מחזור מגוון, התווכחנו הרבה. אנשים טובים"), הוא פתח בגליל משרד שהצליח יפה. אבל אז רבין נרצח וזה טלטל אותו. "אמרתי לעצמי: כל החיים הייתי בפעילות חברתית וחינוכית ועכשיו אני מרוויח כסף מצרות של אנשים? הרגשתי שאני לא ממצה יכולות שיש לי, אבל לא ידעתי להגיד מה לעשות ואיפה אני יכול להשפיע".

בדיוק אז התקשר אליו הרב יגאל לוינשטיין, ראש מכינת 'בני דוד' בעלי. "הוא שאל אותי: 'מה קורה, מה אתה עושה?'. אמרתי לו בגאווה: 'פתחתי משרד עורכי דין'. אז הוא אמר לי: 'אתה לא מתבייש? זה מה שעם ישראל צריך?'. מצחיק להגיד לי את זה. בחברה שלי לא מדברים ככה. אבל השאלה הזאת נפלה על קרקע פורייה". זמיר שולף את השם יגאל לוינשטיין משום מקום, ואני מבקשת הסבר. "יגאל לוינשטיין ואלי סדן מאוד התיידדו איתי. הייתי השמאלני מחמד שלהם. היה לנו דיבור".

כשבאו החברים ממכללת אורנים שביקשו לעשות משהו למען הנוער החילוני, הוא כבר היה בשל. הוחלט להקים להם מכינה. "הגדרנו שזו תהיה שנה שבה נקנה לבני הנוער כלים של ידע, הבנה ותודעה, שמאפשרים לו לעצב השקפת עולם ומחברים אותו להיכרות חיובית עם ארון הספרים היהודי". זמיר הקים את מכינת רבין בשנת תשנ"ח ועמד בראשה עד לפני שבע וחצי שנים, אז התחיל לכהן כמנכ"ל מועצת המכינות, שאותה ייסד עם חברים כמה שנים קודם לכן. כיום למכינת רבין יש שלוש שלוחות שפועלות במזרע, באדמית ובחיפה. יש לה קהילות בוגרים שפועלות ברחבי בארץ, והיא הקימה את 'החלוץ' - תנועה שיש לה 70 שי"ן שי"נים (שנת שירות) בערים, בצפון ובעוטף עזה, תוכניות למשוחררי צבא ועוד.

מקובל לחשוב שמכינות מודדות את עצמן לפי מספר המפקדים שהן מצמיחות בצה"ל. גם בעיניך זה הקריטריון?

"פיקוד ומנהיגות בצה"ל לא יכולים להיות מטרה, הם תוצר. אם אתה מחנך אדם למנהיגות, לאחריות ולמחויבות לחברה הישראלית, אז בשנים שהוא בצבא זה יתבטא בפיקוד. אם אתה מחנך את הנער רק לפיקוד אתה בעצם מכוון אותו לקרייריזם והגשמה עצמית. את רואה בקרב ציבור שזו המוטיבציה שלו, שבני הנוער שלו מגיעים ליחידות מובחרות מאוד או ל־8200 מתוך תפיסה ביוגרפית או צופה פני עתיד. החבר'ה אצלנו הולכים ליחידות השדה. במכינת רבין היו בשלב מסוים עשרות קצינים בחטיבה 7 בשריון, בגבעתי ובכפיר". הקושי הגדול, מודה זמיר, הוא לשמר את הזיק הזה של האחריות והעשייה, כדי שהם יגשימו אותו גם כבוגרים. "'רבין' היא אחת המכינות שהכי הרבה הגשימו בה, ואם הגענו לעשרה אחוז שם, זה המון".

"הביחד שלנו הוא נס"

בערב תשעה באב צייץ זמיר: "לטעמי זה חסר היגיון לצום על ירושלים החרבה כשהיא בנויה לגמרי, ולהזהיר יום אחד בשנה משנאת חינם שמקפידים בקיומה שאר 364 או 355 יום בשנה". עם החלק הראשון של הציוץ קשה אולי להסכים, אבל ההמשך נוגע עמוק באווירה הציבורית בתקשורת ובפוליטיקה. זמיר דווקא משתדל להקפיד על אהבת חינם גם בשאר ימי השנה, והוא עושה זאת דרך הובלת מועצת המכינות. במועצה יושבים נציגים של 54 מכינות, שיש ביניהן שונות אידיאולוגית עמוקה ובכל זאת הן מנווטות את דרכן יחד.

לא אחת מתעוררים משברים על רקע התבטאויות של ראש מכינה כזה או אחר, כמו שקרה עם הרב יגאל לוינשטיין למשל. "עיקר הפער", מפתיע זמיר, "הוא לא בתפיסות המדיניות, אפילו לא בתפיסות הכלכליות־חברתיות, כי רוב המכינות הדתיות לא עוסקות בזה. המחלוקת העיקרית נוגעת למעמד האישה ולצניעות, והיא בלתי ניתנת לגישור. זה דבר שגם מאוד החמיר והקצין בקרב הציונות הדתית, שנמצאת איתנו בשיתוף פעולה. גם במכינות הכלליות יש גורמים יותר פמיניסטיים שמתעקשים על כל מיני דברים, אבל המקום שתופסת ההפרדה לא היה בתחילת הדרך. כשנכנסנו לעולם הזה לא היו בו נשים בכלל. היום יש שלוש או ארבע ראשות מכינות וכ־18 נשים שעומדות בראשות של שלוחות, והחבר'ה הדתיים נמצאים איתן במועצה".

זה פיל בחדר?

"מה שטוב במועצה, ואת זה אני זוקף לזכות אסף שור (הסמנכ"ל – ע"ל) שעובד איתי ולזכותי, שכל הפילים מרקדים על השולחן, ואנחנו גם צוחקים אחד על השני וזה בסדר. ההצלחה של עולם ומועצת המכינות והיכולת לקיים יחד בלתי אפשרי כבר חצי יובל, למרות כל המשברים, נעוצה באמון הענקי ובשותפות לדרך ששוררת בין הראשים הוותיקים משני הצדדים. בסוף, המכינות התורניות הביאו כסף קואליציוני של המפד"ל ז"ל ועשו כל מה שאפשרי ובלתי אפשרי כדי שמכינה שמאלנית כמו רבין תקום, בימי משבר קשים מאוד של התנועה הקיבוצית. וכשהתהפך הגלגל אנחנו ויתרנו על אפשרות להטבות לחילונים בלבד אלא אם יועברו לכולם. החברות ברמה האישית והמשפחתית יוצרת מחויבות שהיא רעות של שותפים לדרך. בחברה הסופר עצבנית והמקוטבת היום, זו התנהגות שזוכה לקיתונות של ביקורת ובוז מהצעירים. הם יותר רדיקליים ופחות מוכנים להכיל את המתינות".

לדבריו, החרדה המשותפת ליחד של החברה הישראלית, זו שנצרבה אחרי רצח רבין, היא שהחזיקה את ראשי המכינות יחד. "הטראומה ההיא התרחקה מאוד ומי שלא חווה אותה פחות חרד ליחד הזה, שקל להטיף אליו וקשה לחיות אותו. כשהיו משברים הלכתי לאנשים ואמרתי להם שאין טעם במפעל הזה ואין טעם לדבר על מנהיגות ועל אחדות אם אנחנו לא מסוגלים לעבוד ביחד".

הפיל האמיתי שניצב בחדר הישיבות של מועצת המכינות, אומר זמיר, הוא השאלה האם הקשר בין המכינות הוא רק שיתוף של אינטרסים. "צריך להבין לפעמים שהשותפות שלנו מוגבלת, אין מה לעשות". זמיר חוזר עשור אחורה ומספר על המשבר סביב מחאת הצוערים מבה"ד 1, שיצאו החוצה מהאולם עקב שירת נשים. "התקבצנו כולנו ויגאל לוינשטיין אמר לי: תכתוב אתה את ההחלטה, נעבור על זה ונוציא הודעה משותפת. כתבתי את ההודעה הכי מכילה שיכולתי לכתוב, ואז יגאל קרא את זה ואמר: דני עזוב, אני לא יכול לחתום על זה. למדתי מזה משהו. יש מקומות שבהם אנחנו צריכים להכיר ולהבין את העמדה של הצד השני, ולדעת שלא יכולה להיות לנו הסכמה". על מה מסכימים? על כך שהזהות היהודית והציונית היא הכרח, על המחויבות לחברה הישראלית על הצורך בהשתלבות בשירות הציבורי, המוניציפלי והחינוכי ועל התיישבות בתוך תחומי הקו הירוק. "יש אנשים שאומרים שאנחנו מתפשרים מדי ולא הולכים מספיק רחוק. ואני אומר שהביחד הוא נס שאנחנו נאבקים עליו, והוא לא מובן מאליו".

המכינות הכלליות עומדות היום מול כמה אתגרים. הראשון שבהם הוא מחסור אקוטי בתקנים. מתוך כ־4,000 מועמדים שמגיעים לריאיון הסופי במכינות החילוניות והמעורבות יש מקום רק לכ־2,500. האתגר הנוסף הוא חיבור של אוכלוסיות מהפריפריה למכינות. "27 אחוזים במכינות הם מהפריפריה החברתית. במכינות הדתיות יש יותר, במכינות הכלליות והמעורבות יש פחות, וזו משימה". אבל זה מורכב מאוד. התפיסות השמאליות, קבלות השבת הישראליות במקום קבלות השבת המסורתיות, וגם הצורך בליווי מתמיד כדי לעכל את המעבר למסורות ונורמות אחרות, מהווים מחסומים, בנוסף לסביבה שלא נוטה ללכת למסלול כזה. "כשהתחלנו לא היה בכלל נוער מהפריפריה החברתית במכינות. היום זה השתפר בהרבה, אבל עדיין המפעל נתפס ככזה של אליטות ובצדק. הפתרון היחיד הוא שהצוות עצמו יהיה מגוון".

יום הדין של המכינות

אחד הפצעים הפתוחים והכואבים ביותר בעולמן של המכינות הוא אסון נחל צפית, שאירע לפני שלוש וחצי שנים כאשר בעת טיול גיבוש נהרגו בשיטפון עשרה צעירים. "עד האסון המועצה בכלל לא עסקה בנושאים של בטיחות. אין לנו סמכות, ואף אחד במכינות לא חשב שנתערב בזה. אחרי האסון נוצרה בהלה גדולה של משרדי הממשלה, שהבינו שההחלטה שלהם לא לפקח ולא לדרוש דרישות סף גרמה לאסון ושאין להם כלים ויכולת להתערב, ואנחנו נהיינו הכתובת לכולם וגם הזרוע המבצעת. כגוף החלטנו לקחת אחריות ויש מי שבאים אליי בטענות".

המועצה הקימה ועדה בראשות המפכ"ל בדימוס שלמה אהרונישקי. "היא לא עשתה הנחה למכינות. אני חושב שבתחום ההכשרה, ההסמכה והתקינה המכינות נמצאות היום במקום מאוד חזק מול כל מפעלי כיתות הי"ג. אני אומר את זה בזהירות, כי אסונות תמיד יכולים לקרות". משרדי הממשלה האחראים על המכינות לא לקחו אחריות, או שהקימו ועדות בדיקה לא מתפקדות. נראה כי הגורם היחיד שלקח לידיים את הנושא בצורה רצינית היו המכינות עצמן, שאף החלו ביישום מסקנות הוועדה שהקימו. המכינות אחרי האסון זה עולם אחר, אומר זמיר, אך מסייג: "הבעיה העיקרית היא שהתהליך לא נגמר, אם בגלל חששות של רגולטוריים להיכנס לזה ואם בגלל תזוזות במערכת הפוליטית".

בקיץ מסיים זמיר את תפקידו במועצת המכינות. "באתי לשלוש שנים כי רציתי לחזור למקום שממנו באתי, אבל ביקשו שאשאר עוד קדנציה ואחר כך עוד שנה ועוד שנה". עכשיו הגיע הזמן ללכת. "ארגון מורכב כל כך צריך תחלופה. המחליף שלי הוא אבישי ברמן שגדל בבארות יצחק והיום הוא ראש מכינת ערבה חצבה, והוא מצוין". לאן פניו? הוא עוד לא יודע. בשלב ראשון יישאר באופן חלקי במועצה כדי להעביר את השרביט באופן מסודר, אבל יש לשער שנמצא אותו בתחומי החינוך והחברה. המצפון שלו, כך אפשר לנחש במידה רבה של ודאות, לא יאפשר לו לחזור למשרד עורכי הדין המוצלח בגליל.