לפני כשלושה שבועות הוזמנתי לעשות סטנדאפ בירושלים בשביל מיזם שידוכים מסוים. אנשי המיזם יצרו בוט שידוכים לדתיים, כזה שמזינים אליו בקשות, העדפות ונתונים, והוא בתמורה מצליב מידע ומזמן לך את אבדתך עם כל הפרטים הרלוונטיים פלוס תמונה באופן שחוסך דייטים מיותרים ומפגשים שמראש נועדו לכישלון.
ממני ביקשו להגיע ולשמח לב רווקים בעודם מתגודדים לחגוג את הפיצוח העתידני של סוגיית הרווקות כבדת המשקל. אני כמובן הגבתי כמו שכל בחור נשוי ושבע־דייטים היה מגיב - בכעס קדוש וזעם בלתי מרוסן. שהרי מדובר ברפורמה!
יש צורה שבה יוצאים לדייטים ויש דרך חתחתים שצריך לעבור, צלקות שצריך לצבור ועוגמות נפש שצריך להתרסק בגינן, כמו גלים הפוגשים חוף ים ממולכד בשיא הגאות. הדימויים מתחילים לצאת משליטה, אבל אתם מבינים מה אני אומר. כי מה הוא האלגוריתם הזה אם לא ניסיון נואל לעקוף את מסלול המכשולים המדויט ולהגיע אל קו הסיום בניחותא ובשום שכל. אבל ממה הנפש אמורה להישרט, אם ככה, מהאוויר?
בעיקר חורה לי המיגור הסופי של מוסד הדייט העיוור. מסורת מפוארת של שעשועון זוגיות מעוות שבו אתה מהמר על שלוש שעות מהחיים שלך תמורת הרווקה מאחורי וילון מספר שלוש. ספוילר: מדובר בדחליל. לנו בשעתו לא היה בוט ולא נעליים, היה לנו אלגוריתם אחד פשוט והוא נקרא אלימינציה. זה עבד ככה: אתה יוצא עם כל מה שזז, ואם זה לא הלך סימן שלמפרע זה לא התאים. לא האלגוריתם הכי מתקדם בעולם, אבל זה מה שהיה ועם זה יצאנו למלחמה. ואיזו מלחמה זו הייתה, יאוואלדי. דו־קרב לאור יום. עומדים גב אל גב, פוסעים שלוש פסיעות ומסתובבים בחדות כדי לחזות לראשונה בזיו איקונין של מי שדודה ברכה התעקשה שדומה שתי טיפות מים לרות גונזלס תבדל"א.
הו, האימה. אם רק הייתם יודעים כמה פרצופים הפרצוף שלי זכה לאכזב. במיוחד זכורה לי נסיעה אחת ארוכה מקריית שמונה לנתניה כדי לפגוש מישהי לדייט ראשון. ירדתי מהאוטובוס, ומיד כשנחו עיניה של המיועדת על פניי הסבירות ראיתי את לשד החיים עוזב את פרצופה ומותיר מאחור מסכה חלולה של אדם. הסתובבנו 40 דקות ואז היא נזכרה שהיא קבעה ניתוח קילה לאחר הצהריים ונעלמה לנצח. עם השנים שכללתי את התופעה המדוברת והפכתי אותה לשיטה שבה אזהה את הבחורה שאיתה קבעתי לדייט העיוור. כי בזמנו היית קובע עם בחורה בבנייני האומה, אבל כשהגעת היו יושבות לפניך עשר בחורות ולך תדע מי מהן זימן לך הגורל. ובכן אני אגיד לכם איך ידעתי, חיפשתי בין הבנות פרצוף שנראה כאילו עולמו חרב עליו - זו הבחורה שלי. עבד כמו שעון.
ולא שאני לא חטפתי מהצד השני עם בחורות שהרבנית ברונפלד הבטיחה שנאה זיוון בכל העולם ולבסוף התברר שפנה זיווה פנה הדרה. בקיצור, שילמנו ביוקר ובמזומן על האושר שייחלנו לו.
אבל הדור כיום בעידן הדיגיטלי הולך ומתמעט, בוגד במסורת אבותיו ומתעקש שלא צריך להגיע אל סף ייאוש כדי להקים בית נאמן בישראל.
ובשלב זה פחות או יותר אני צריך לוודא מולכם שכולכם מבינים שאני מגזים לשם הקומדיה וציני לחלוטין. למעשה אני נלהב מאוד מהמיזם המדובר, כמו גם ממיזמים דומים שב"ה צצים כפטריות אחרי הדימוי הלעוס. בסך הכול לכולנו יש קרובי משפחה רווקים שהיינו רוצים שימצאו את מבוקשם בקלות ובשמחה.
ובכל זאת אם אני יכול להגיד משהו ממרום גילי ובעקבות קילומטראז' נאה דיו בתחום, הרי הוא שכל העזרים הטכנולוגיים ואתרי השידוכים באמת מסייעים רבות כדי להקל על הרווק הדתי ולמנוע עומס יתר על הנפש, כי כולנו יודעים שלכל דייט מיותר יש מחיר כזה או אחר. אבל מצד שני צריך להזכיר שיש גבול למה שאפשר להנדס מראש ולדייק במעבדה. תמונה אחת לא תמיד שווה יותר מאלף מילים והצלבות אלגוריתמיות מבורכות ככל שיהיו (והן מבורכות מאוד) אינן ערובה לאהבה והן לפעמים לא משאירות מקום ללא ידוע.
בסופו של יום צריך לקפוץ ראש לתוך הבריכה ולקוות שיש שם מים. לרוב אין, והראש יצטרך לספוג כמה מהמורות, האמינו לי. אבל כמו שאמר לי יעקביני האב בזמנו, "צריך להצליח רק פעם אחת". אז היכנסו לאלגו – המיזם המדובר, לשגרירים בלב, לשליש גן עדן ולשאר האתרים והאפליקציות החשובות, אבל אל תשכחו להשאיר מקום לריבונו של עולם להפתיע אתכם, הרי גם לו יש אלגוריתם ורקורד מרשים של הצלחות. תנו לו צ'אנס.