מקימי
מקימיצילום: מקימי

***

תקציר הפרקים הקודמים: אמיתי דותן, בן 31, סטודנט לתואר שני, נשוי באהבה ליפעת ואב להלל בת השנתיים. גילה את נפלאות הסחר בפורקס, אבל אחרי ההצלחות החלו ההפסדים והוא לווה כספים מבלי לשתף את אשתו. הלוואה גררה הלוואה והפסד גרר הפסד, עד שלווה מאנשי השוק האפור. ערב אחד, כשהסיע את אשתו מהחוג, נצמד אופנוען לרכבם והזהיר אותו שיחזיר את החוב כולו עד למחרת בתשע בערב

***

פרק ד': רועד מפחד

כשאני מנסה לשחזר את השיחה שהייתה לנו אחרי שעלינו הביתה, זה היה בערך ככה:

"למה אתה ככה?" שאלה אותי יפעת לפני שהלכנו לישון.

"מה זה ככה?" שאלתי, כאילו לא הבנתי.

"ככה רועד. מאז שעלינו הביתה אתה רועד, דותן. רועד ומזיע".

"כן, אה... לא... לא אמרתי לך. אני בסך הכול עם איזו שפעת או משהו. לא רציתי שתבטלי את החוג הערב בגללי אז לא אמרתי. אני... אני יודע כמה את מחכה לזה כל השבוע. לקחתי קודם אקמול. שני אקמול. יעבור".

"אוי, סליחה", התנצלה.

ומכל השקרים שאני משקר לאחרונה והורסים אותי מבפנים, אלה שגורמים ליפעת להרגיש בסוף אשמה הם הכי גרועים. ובינתיים כל שקר כזה עוד שורף, אבל מפחיד אותי להתרגל. מה אומר לה? שזו לא שפעת? שהרעיון שמחר בתשע בערב האופנוען שידע איכשהו שהשארתי את הלל לבד בבית מתכוון לחזור מוציא אותי מדעתי?! מת לברוח ואין לי לאן.

המייל לאבא של אפרת

פתחתי את המחשב כדי לראות אם יש איזו תנועה חיובית בפורקס. "אתה לא הולך לישון?" היא שאלה. "נראה לי ששוב יש לי חום, לא מצליח לישון". "להכין לך תה?". אוף, היא טובה אליי. שלא תהיה טובה אליי. "תישני, זה בסדר. לילה טוב". חושך בפורקס. הלירה הטורקית צנחה עוד קצת. עלייה קלה במטבע היפני, לא משהו שיביא לי מאה אלף שקלים עד מחר. אין ברירה, אני חייב לרסן את הגוף הרועד ולהרים את עצמי. חייב פתרון.

פעם ראיתי איזה סרט על המאפייה הסיציליאנית. לא זוכר מי נגד מי, איך זה נגמר, לא זוכר כלום. רק משפט אחד משם קפץ לי פתאום: "מאיים עליך נוכל? תחשוב כמו נוכל", באיטלקית זה נשמע משכנע. חשבתי כמו נוכל שמאבא שלי לא תבוא הישועה, אבל מאבא של אפרת אולי כן. הוא צדיק וטוב לו. כלומר יש לו לב ענקי ויש לו גם ממה לתת, מהנדס אלקטרוניקה שעובד בתעשייה האווירית. את האמת אני לא יכול לומר לו, אבל פיקוח נפש דוחה את האמת, וזה בדיוק הסיפור עכשיו, פיקוח נפש – לא רק שלי – גם של הבת והנכדה שלו, שישנות כבר בשלווה בלי לדעת כלום.

"זה ביני לבינך", כתבתי לו במייל, "ההורים שלי מתביישים. אמא שלי הסתבכה עם איזה עניין רפואי. צריכה ניתוח דחוף בחו"ל. הקופה לא מכסה. אין להם. אבל זו לא מתנה. הם יחזירו בהמשך. תהיתי אם תוכל לעזור. וכמובן, שיישאר בינינו. אפילו אפרת לא יודעת. הם גם ככה קצת אבודים". בכוונה כתבתי "תהיתי", יפה כזה, רגוע. בכוונה כתבתי חו"ל. הם נוסעים מחר לטיול. עכשיו הוא יחשוב שהטיול זה סתם סיפור כיסוי. ובכוונה כתבתי "ההורים שלי". הם בקושי פוגשים את ההורים של יפעת, ועד שיפגשו אותם אני כבר אחזיר. ותסלח לי אמא שלי, אבל אם לא הייתי מקריב את בריאותה זה היה עולה לה בבריאות. לכולנו.

ביד רועדת לחצתי "שלח". השעה עשר ועשרים. הלוואי שיראה עוד הערב.

"כמה צריך?" השיב לי באחת עשרה ושלוש דקות.

"הכול כולל טיסות, אשפוז וניתוח זה יותר מרבע מיליון", כתבתי לו. "אבל גירדנו מאה אלף מחסכונות, חמישים אלף ממשפחה ועוד קצת מחברים. חסרים מאה וחמישה עשר אלף שקלים. הכול יחזור. אל דאגה". מספר עגול יהיה חשוד, אמר לי הנוכל שצמח בי, מאה וחמישה עשר יותר אמין.

"סגוּר", כתב לי, "שלח לי חשבון בנק שלהם. בשורות טובות".

"אלפי תודות. תעביר לחשבון שלי בבקשה. יהרגו אותי אם יידעו שפניתי אליך. אני כבר אעביר להם. אין לי מילים להודות".

שלחתי. פתחתי הודעה חדשה: "ושוב, לגבי אפרת, אם אפשר לא לערב אותה", כתבתי. לא שלחתי. לא לצעוק שיש לי מה להסתיר. לחשוב כמו נוכל. אבל אני לא באמת נוכל הזכרתי לעצמי כל הזמן, עובדה שהבטן מתהפכת לי, שהלב דופק בזעם, שאני לא יכול להסתכל ליפעת בפנים, שאפילו אין לי כוח לצחוק עם הלל. שאני בקושי אוכל. ככה לא מתנהג נוכל.

שקר רודף שקר

איך מתנהג נוכל? כמו האופנוען שהגיע בתשע בדיוק מתחת לבית. אני פה, סימנתי לו משביל צדדי ליד הבית. עוד זה חסר לי, שאפרת תראה אותנו יחד. "תביא", הוא ניגש ישר לעניין. הגשתי לו. "כמה יש כאן?" שאל, לא ספר. "מאה אלף", אמרתי. "אתה צוחק איתי? מאה אלף זה היה לפני חודש. יש פה ריבית ודמי גבייה. תביא עוד עשרים". "אבל..." התחלתי, והוא פשוט הניח לי אצבע על הפה. "עכשיו", פקד עליי. "אין לי עכשיו. תן לי שבוע". "שבוע זה דמי גבייה נוספים", הוא אמר את זה בפשטות כמו פקיד בנק שמסביר על העמלות. כמי שיודע את כל החוקים, הוא הרי חוקק אותם ואין עוררין.

"תן לי לבדוק", ביקשתי. "יש לך עשר דקות", אמר וכמו חייל בטירונות פתחתי שעון ורצתי במדרגות הביתה. חמישה עשר אלף יש לי מאבא של אפרת. חשבתי לשלם מזה לחזוני מהפורקס, אבל זה לא דחוף כל כך. היו לי בארנק עוד אלפיים. עוד אלף מאתיים בארנק של אפרת. לא היה לי זמן להמציא תירוץ, פשוט לקחתי בלי שראתה ונכנסתי אל השכנה. זקנה ערירית, מקומטת וגבוהה. אמרתי לה משהו על ועד בית, על דליפה, על כך שכל השכנים נאלצים להוסיף. במזומן. אבל היא, אגוז קשה, לא נתנה דבר וכבר חלפו תשע דקות.

טסתי כל עוד נפשי בי. הגעתי אליו מתנשף. "חסרים אלף שמונה מאות", אמרתי לו בקול מסכן. הוא לקח ואמר "לא נורא, תשלים לי חמש מחר בתשע", עלה על האופנוע ונסע.

כשחזרתי הביתה עמדה שם אשתי עם השכנה, "לא, מה פתאום, קחי את הכסף", שמעתי את אשתי אומרת לה, "דותן לא בוועד בית. את מתבלבלת". מיהרתי אליהן. "זה בסדר", הסברתי לאשתי, גברת הרשליקוביץ' מהוועד ביקשה שאעזור לה עם הגבייה בגלל התקלה". לקחתי את הכסף, ושוב יפעת התנצלה. הפעם בפניה. "אל תשכח לדאוג לי לקבלה, אדון דותן", ביקשה השכנה, ואני גיבבתי: "אני לא מבטיח. האינסטלטור שבא הסכים לעבוד רק בשחור". הזקנה הסתכלה בי בעיניים שחורות ויצאה.

"אתה כל הזמן רועד", אמרה לי אפרת.

"זה החום", הסברתי, "שוב עלה החום".

החום נסק כשראיתי מייל מאבא של אפרת. שלח לי תמונות מהפייסבוק. ההורים שלי העלו מהיום הראשון של הטיול בחו"ל. "מתי הניתוח?" כתב לי.

"מתברר שחסר להם עוד קצת כסף, דחו בעוד כמה ימים", הנוכל שבי התעשת מהר.

חשבתי שיציע עוד עזרה אבל רק כתב: "יפה שיש להם מצב רוח לטייל".

"תגיד, יש לך מושג איפה שמתי את הכסף שלי? הכנתי לשלם לחוג חימר ולא יודעת איפה שמתי", שאלה אפרת לפני שהלכנו לישון.

"אין לי מושג", אמרתי לה. אין לי מושג איך אני יוצא מזה, חשבתי, אין לי מושג.

המשך בשבוע הבא

***

מקימי

כבר עשור למענכם - עכשיו זה הזמן שלכם להסתכל סביבכם ולהפנות משפחות שנקלעו למשבר כלכלי לצוות המומחים של מקימי בכל רחבי הארץ