הרב ליאור לביא
הרב ליאור לביא צילום: עצמי

כאשר שמעתי השבוע על פגיעת הנער בן ה-15 בבנות בבית הספר בתל-אביב הרגשתי כאב גדול.

מעבר לכאב על הפגיעה הנוראה ועל כאבן של הבנות שנפגעו, כאבתי את המציאות ההזויה שאנו חיים בה, שנער בכיתה י' מתנהל זמן רב בצורה פוגענית כזאת, ואף אחד לא פועל בנידון. החברים יודעים ושותקים. בנות יודעות ושותקות. כולם מנהלים קשרי שתיקה והשתקה.

אבל זאת לא רק השתיקה וההשתקה, אלא אלה הנורמות התרבותיות הירודות שמובילות למצב הזה. ומיד עולה בי, כמעט באופן אוטומטי, הרהור: זה הרי לא אנחנו. זה "הם". זאת לא בעיה שלנו הדתיים, אלא חלק מההתדרדרות של החברה החילונית שאיבדה את זה לגמרי.

אז הנה, הגיע הזמן שתפנימו; החברה שלכם נמצאת בדרך ללא מוצא. אם חשופים לתרבות של פריצות ואם הגבולות בין אסור למותר מטושטשים והולכים ונעלמים, אז ברור שבסופו של דבר, בני הנוער יפנימו את ה"מסר" ויתנהלו בהתאם. או בשפה קצת יותר פילוסופית – ניהיליזם מוביל להדוניזם. היעדר ערכים ברורים מוביל לנהנתנות משולחת רסן שעלולה להגיע עד פגיעה.

אז נניח רגע להכללות שיש במשפטים האלה. ונניח לעובדה שגם אצלנו לא חסרות בעיות ולא חסרים מקרים של פגיעות שמתפרסמות מפעם לפעם בתקשורת ומעידות על כך שהעובדה שאתה דתי לא מחסנת אותך משום דבר. אמנם יטענו נגדי, ובצדק: איך אתה בכלל משווה? החינוך הדתי, שמציב הרבה יותר גבולות וערכים ברורים, יוצר מציאות בריאה ונקייה לאין ערוך והרבה פחות פוגענית.

בנוסף, העולם החילוני מושפע הרבה יותר מהתרבות המערבית, וממילא – יש שם הרבה יותר נורמות שאינן מקובלות בחברה שמבקשת להתנהל לאור מוסר התורה. והנה חזרנו שוב לשיח ה"הם" ו"אנחנו" המוכר. אז מה בכל זאת מפריע לי כל כך בשיח הזה?

ערבים זה לזה

הנקודה שהפריעה לי בהרהור הכמעט אוטומטי הזה שעלה לי, הזכירה לי את הדוגמא המפורסמת של רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל בספרו "יערות דבש", על אמרת חז"ל המפורסמת "כל ישראל ערבים זה בזה" (ספרא בחוקתי ז, ה). וכך הסביר אמרה זאת הרב אייבשיץ: "משל לאדם שיש לו זקן ארוך, אבל יש לו שכן שמתגלח לא עלינו בתער. בעל הזקן הארוך צריך להרגיש שבעצם יש לו רק חצי זקן, ואילו החצי השני של פניו מגולח בתער, שהרי "כל ישראל ערבים זה לזה".

המשל הזה מדויק מכיוון שהערבות במובן ההלכתי היא הכניסה במקומו של בעל חוב כדי לשאת באחריות חובו. כלומר, ברגע שאני ערב, הרי שאני אחראי גם על מעשיו של מי שאני ערב לו. וכדברי המדרש המפורסם (אוצר המדרשים, ילמדנו עמ' 225; וראה עוד תנא דבי אליהו רבה פרשה יב): "שכל ישראל נקראו נפש אחת... ואם חטא אחד מהם – כולם ערבים זה בזה. למה הדבר דומה? לבני אדם שהיו באין בספינה, נטל אחד מקדח והתחיל קודח תחתיו. אמרו לו: שוטה! אתה קודח תחתיך, והמים נכנסין וכולן אבודין".

המחשבה הזאת שמדובר בבעיה "שלהם" ולא "שלנו", היא דמיון בעלמא. בעולם האמת אין מגזרים, ואין מפלגות שמייצגות מגזרים. אין "הם" ו"אנחנו". יש רק "אנחנו" אחד גדול שכולל את כולם ממש.

נשיקה ראשונה

"בספר חיי שליחות" על חייו ופועלו של הרב יצחק דוד גרוסמן, הוא מספר על הרב אריה לוין, אצלו למד בילדותו ושבמידה רבה הוא צועד בעקבותיו: "לא היו אצלו מושגים שהבחינו בין בני אדם. לא היה אצלו דתי, חילוני, אשכנזי, ספרדי" (עמ' 56).

מעמדה נפשית כזאת ר' אריה ויבדל"א הרב גרוסמן ניגשים גם לרחוקים ולמוקצים ביותר מבחינת החברה. וכך סיפר הרב גרוסמן: "עם הזמן קלטתי, שכשאתה יושב עם אסירים, כשאתה מדבר איתם, אתה מגלה שיש להם נשמה, רגש. אתה מגלה שהוא בן אדם, כמוך.

פתאום אתה מבין את עוצמת השפעת סביבת הגידול עליו. לא היה לו אבא. לא היה לו בית. פעם ערכנו מסיבת חנוכה בכלא שטה. אחרי המסיבה עצרתי באופן ספונטני ונתתי נשיקה לאחד האסירים. אחרי כמה ימים הוא כתב לי מכתב: 'אני האסיר שנתת לו נשיקה ואני יושב ובוכה, זו הפעם הראשונה בה קיבלתי נשיקה ממישהו שאוהב אותי'. המכתב שלו ריגש אותי ולימד אותי על עומק הבעיה" (שם, עמ' 103).

רק נקודת מבט כזאת, שאיננה גוזרת מגזרים מלאכותיים ושרואה באחר באשר הוא אח, בשר מבשרנו, ושאנו ערבים לו ועומדים במקומו, יכולה להביט באמפתיה כזאת גם על אחרון האסירים.

דרשה אחרונה

בפרשת 'ויחי', ט"ז טבת, תרס"ה (1905), דרש ה"שפת אמת", הרב יהודה אריה לייב מגור בפני חסידיו, את דרשתו האחרונה. כעבור שבועיים, בה' בשבט, הוא נפטר בגיל 57. את שם ספרו "שפת אמת" העניקו בניו לליקוט דרשותיו על פרשיות השבוע, על שם הפסוק בו הוא מסיים את תורתו האחרונה: "שפת אמת תכון לעד" (משלי יב, יט).

דרשתו האחרונה, שעסקה בסיפור הסתלקותו של יעקב אבינו, עת בניו סובבים את מיטתו, כמו מותירה לנו צוואה לדורות: "וקריאת שמע היא מתוך אסיפת כלל ישראל, כי העדות על הקב"ה אינו באיש יחידי (אלא) רק (ב)כלל ישראל. וכמו שכתוב: 'שמע ישראל' (דברים ו, ד) – 'שמע' הוא קיבוץ ואסיפה, וחל על זה שם א-לוהינו. וסופה להתקיים, כמו שכתוב 'שפת אמת תכון לעד' (משלי יב, יט) (שפת אמת ויחי תרס"ה ד"ה בפסוק).

כמה מופלא הדבר שהקריאה בה בחרו יהודים לאורך כל הדורות לסיים את חייהם, לעתים במסירות נפש ממש, היא קריאה שאיננה אלא עדות לכך שאנו עם אחד המייחדים שמו של האל האחד בהיותנו גוף אחד. לא חילוניים ולא דתיים, לא שמרנים ולא פרוגרסיביים, לא "בית הספר שלהם" ולא "בית הספר שלנו", אלא "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".

אז בפעם הבאה שאנחנו קוראים או שומעים כי משהו קורה "שם" בבית הספר "שלהם", נזכיר לעצמנו את האמת הפשוטה – כולנו בסירה אחת! ובמקום לטפוח לעצמנו על השכם שהחור לא נקדח אצלנו, ננסה לבדוק איך נוכל לשנס מותניים ולסתום אותו ביחד...