הרב נתנאל יוסיפון
הרב נתנאל יוסיפוןצילום: יח"צ

איש אחד בא לפני ה'אוהב ישראל' מאפטא, וסיפר לו בבכי גדול על הסיגופים שעשה כדי למרק את חטאיו. הצדיק צחק. הוסיף האיש וסיפר על הסיגופים שבכוונתו לעשות, ושוב צחק הצדיק. רצה האיש לספר עוד, אך הצדיק לא פסק מלצחוק, והאיש השתתק.

משהשתתק האיש, הוא החל להקשיב לקול הפנימי של נשמתו. באותה שעה חש, שביחס לחטאיו סיגופיו אינם מספיקים, ומיד שב לאלוקיו בלב שלם. 

לאחר שיצא האיש, אמר ה'אוהב ישראל' לחסידיו: לפני כאלפיים שנה, באחד מגלגולי הקודמים, הייתי כהן גדול בבית המקדש. קודם שהתמניתי לכהן גדול, הייתי אחד מפרחי כהונה. באותו הזמן, המנהג היה שכשאדם חוטא והוא בא להקריב חטאת לכפר על חטאו, הרי שבתחילה הוא בא למוכר הבהמות ומתוודה על חטאו, ומצטער על חטאיו. אחר כך, כשהוא מגיע למקדש, הוא פוגש בפרחי הכהונה, ושוב מתוודה ומצטער על חטאו, עד שהיה מגיע לכהן הגדול להקריב קרבנו, כבר היה שב בלבב שלם.

והנה, היה איש אחד פרוש וירא חטא, שנכשל פעם בחטא אחד. הוא הגיע לירושלים להקריב חטאת, וכשבא לפני כאחד מפרחי כהונה, ראיתי את פניו השטופות דמעות ואת צערו הגדול על חטאו, התמלאתי עליו רחמים וניחמתי אותו, שתיכף קרבנו יתקבל וחטאו יכופר. נכנסו דברי בלב האיש, וכשבא לפני הכהן הגדול, כבר לא התחרט בלב שלם וקרבנו לא התקבל.

לפיכך, מוכרח היה לרדת שוב אל הארץ ולהופיע עוד פעם לפני, אבל הפעם אהבתי אותו יותר (לפי אור הגנוז עמ' 318).

בסיפור זה, האוהב ישראל מלמדנו, שמי שבאמת אוהב את הבריות, מוכיח אותם מתוך אהבה, ומסייע בידם להיחלץ מחטאיהם ולתקן עצמם, ובזה דבק בדרכי ה', עליו נאמר "את אשר יאהב ה' יוכיח".   

עניין זה שופך אור גדול על פרשתנו. ליעקב אבינו היה חשוב מאוד להיפרד באופן משמעותי מבניו לפני מותו. כל כך היה חשוב בעיניו הדבר, עד שהגמרא (בבא מציעא פז, א) מסופר, שעד יעקב אבינו לא היו מחלות המביאות למוות, אלא אדם היה מתעטש לפתע ומת. (מבאר רש"י - ) אמר יעקב, אם כך אין אדם יכול לצוות את בניו לפני מותו, ביקש מה' שיחלה אדם קודם מיתתו, לכן חלה יעקב ויכול היה לקרוא ליוסף ולבניו ולצוותם.

והנה מגיע הרגע, שלמענו פעל יעקב שינוי בעולם. היינו מצפים שברגע זה ילך יעקב בדרכי אביו יצחק. ליצחק היה חשוב מאוד לברך את בנו לפני מותו, לכן הוא קרא לעשיו כבר שנים רבות לפני מיתתו, ובקש ממנו לעשות מטעמים כדי שיברך אותו לפני מותו. ואכן, גם על יעקב מסופר שאסף את בניו וברך אותם.

אולם, למרבה הפלא, את שלושת הראשונים – ראובן, שמעון ולוי, הוא מוכיח תוכחות קשות במקום לברכם. 

 עניין זה מתמיה במיוחד, שהרי תוכחה זו היא הזיכרון האחרון אותו יצרבו הבנים בליבם לעד, וכיצד נהג כך יעקב, האם לא רצה שיזכרוהו לטובה?

זאת ועוד. בסוף המעמד, מסכמת התורה "זאת אשר דיבר להם אביהם, ויברך אותם, איש אשר כברכתו ברך אותו". מבאר רש"י, שכדי שלא נחשוב שיש בנים שיעקב לא ברך, "תלמוד לומר – ויברך אותם, כולם במשמע". בפשטות, כוונת רש"י, שיעקב וברך את כולם באופן כללי. אך עדיין העניין נותר תמוה, שהרי נאמר "איש אשר כברכתו", משמע כל אחד בורך בברכה מיוחדת, והרי שלושת הראשונים לא קיבלו ברכה ייחודית להם? (חשוב לדייק, הם לא קיבלו קללה ח"ו, אך לכאורה גם לא קיבלו ברכה מיוחדת).

דומה, שכל שלושת השאלות מתורצות כאחת. התוכחה היא הברכה. אדם שיש בו פגם ומוכיחים אותו, הרי שהדבר מקדם אותו ומביא אותו לחתור לשלמות, ובתנאי שהתוכחה באה מתוך אהבה ורצון להצמיח. קשה מאוד לקבל באותו רגע את התוכחה, אך מי שמביט עליה כברכה, זוכה וצומח מכך, והיא מביאה לו ברכה.

יעקב מוכיח בכוונה דווקא לפני מותו, כדברי הספרי (דברים ב) "יעקב שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה... מלמד שאמר לו: ראובן בני אומר לך, מפני מה לא הוכחתיך כל השנים הללו כדי שלא תניחני ותלך ותדבק בעשו אחי, ומפני ארבעה דברים אין מוכיחים את האדם אלא סמוך למיתה כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו, ושלא יהא חבירו רואהו ומתבייש ממנו, ושלא יהא בלבו עליו, וכדי שיפרשו ממנו בשלום שהתוכחה מביאה לידי שלום, וכן אתה מוצא באברהם שנאמר "והוכיח אברהם את אבימלך", מהו אומר שם "ויכרתו שניהם ברית"...

תוכחה של אהבה נצרבת באדם לעד, מביאה לו ברכה, וסופה להביא לידי שלום. ויהי רצון, שנדע לקבל הערות בגדלות נפש, ולצמוח מהם באמת!