הרעיון הבא מבוסס על דברים ששמעתי מפי ראש הישיבה התיכונית שלי, הרב יאיר שטדלר.
בתחילת פרשתנו מובא הסיפור של ברכת מנשה ואפרים, ואחד הקטעים המרכזיים בכל הסיפור הוא שיכול ידיו של יעקב, התורה ממש מתארת בפירוט איך כל אחד מבני יוסף עמד ביחס לאבא יוסף ואל מול סבא ליעקב, מה פשר העניין?
למעשה, ישנו מעיין ויכוח בין יעקב ליוסף מי אמור להיות הבן המועדף, העניין הזה לא החל כאן, כבר באבות נפגשנו עימו.
כדי להסביר את העניין נצתרך לקפוץ בזמן לאורך ספר בראשית.
כל אחד מהאבות היה צריך לעמוד בפני אתגר לא פשוט של בחירת היורש, אברהם אהב מאוד את ישמעאל, הוא ראה בו כממשיך דרכו עד ש-ה' אמר לו שלמרות שלישמעאל יש פוטנציאל גדול- מאשתו שרה עתיד לצאת ממשיך דרכו של אברהם.
אברהם נאלץ לגרש את ישמעאל בציווי שרה (מכל האתגרים שעבר בחייו, זה היחיד שנאמר עליו ''וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם''),
יצחק כילד הוא חי על הרקע הזה, הוא ראה באיזה מתח וצער היה נתון אביו בעקבות העניין הזה, ומחליט- בבית שלי זה לא יקרה, אצלי כולם יחיו בשלום. ולכן הבן הראשון שיוולד- צדיק או רשע, מי שיוצא ראשון בו אני אבחר, גם אם זה ידרוש מאמץ.
זה עונה על השאלה המפורסמת- למה יצחק כ''כ אוהב את עשו?
כי מי שנולד בכור הוא זה שיצחק מקדיש לו את תשומת הלב. יעקב כילד רואה את זה מהצד, החוסר אמת במצב הזה זועק לו, זה מובן לו ולכולם שהוא הצדיק ועשיו הוא הרשע, אפילו אמא רבקה רואה את זה, איך אבא יצחק לא שם לב ודווקא אותו בוחר?
ליעקב ברור, בבית שלי הצדיק יקבל את היחס המלא, מי שיוולד בכור שיהיה לו בכיף אבל אני אבחר בילד הטוב, שמי שמגיע לו על המעשים שלו העדפה אישית.
יוסף חש טוב מאוד על בשרו את התוצאה ההרסנית של ההעדפת ילד אחד לעומת אחיו הגדולים, הוא הולך בדרכו של סבו יצחק- דרך של שלום, מי שנולד ראשון הוא זה שיקבל את העיקר- מנשה.
עכשיו זאת נק' מעניינת, יעקב (חוץ מלבן) הוא הסבא הראשון שמתואר לנו ממש את המפגש, היחס והקשר שלו לנכדיו.
בחשבון פשוט אנחנו יכולים לראות שאברהם זכה לפגוש ולהכיר את נכדיו יעקב ועשו כ-15 שנה, יצחק גם ככל הנראה פגש את בני יעקב כשסוף סוף יעקב מגיע לחברון, אבל רק את תרחישי המפגש הזה של יעקב ונכדיו אנחנו זוכים לדעת באופן מלא. ייתכן שהסיבה לכך היא שדווקא בנקודה הזאת של נוצרת ההתנגשות הערכית הזאת, יעקב מסמל את איש האמת (כדברי הנביא מיכה - ''תתן אמת ליעקב'') שלפעמים היא נחרצת, חד משמעית, חותכת, מה שצריך להיות זה מה שיהיה.
יוסף מסמל את איש השלום- מבחינתו מי שנולד ראשון זה מי שמגיע לו, לא מנסה לעשות פה הבחנות מי יותר צדיק ומי לא, מי שנולד קודם זכה.
ונשאל עכשיו- מה נפסק למעשה?
ישנם מצבים בהם התורה בהמשך פותרת סוגיות מספר בראשית וכאן זה נראה כאילו במיוחד נכתבה ליעקב התשובה בפרשת כי תצא, "כי תהיין לאיש שתי נשים- אחת שנואה, ואחת אהובה" לאה, ורחל..
והופ- במקרה הבכור נולד לשנואה, התורה פוסקת כמו יוסף, בדרך השלום- הבכור הוא זה שמקבל פי שניים! למה ככה?
כי התורה היא שלום, "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום" האמירה של התנ''ך שבמשפחה ערך השלום הוא המרכזי.
אמנם בדרך הזאת האמת לא מופיעה בהתגלמותה השלמה. זה מצב קצת לא פייר תמיד, אבל לפחות אין תככים וקונצים של מי יעקוף את מי והתורה מכריעה בשקט ובשלום.
לאורך ספר בראשית הרבה פעמים הלכנו עם האמת, זה יכול אולי לעבוד עם אנשים כיחידים, כאומה - השלום צריך להיות זה שמוביל.
עלילת ספר מלכים זאת אולי הדוגמא הכי טובה, במלכות ישראל- כל אחד רוקם מזימות, קושר קשרים והורג את המלך הקודם, מחזיק דור-שניים במלוכה ועף מהבמה, השושלת המלכותית שמחזיקה שם הכי הרבה זמן זה גם רק בזכות הבטחה אלוהית, הכל שם נע על התחושה האישית של כל אחד שחושב שהוא יותר טוב וצודק מהמלך הנוכחי.
ואילו במלכות יהודה- תמיד היה ברור שלא משנה מה הרמה הדתית של המלך- תמיד הוא יהיה מבית דוד. לכן אף קשר לא הצליח, גם אם הרגו את המלך הקודם, מיד העם פועל להמלכת הבן (גם כאשר עתליה מבית עמרי ניסתה להשתלט לכמה שנים על הממלכה, לכהנים היה מובן שחייבים שהשריד האחרון לבית דוד יהיה המלך על אף גילו הצעיר, להבנת המקרה המדובר עיינו מלכים ב', י''א, א') כי הם הולכים על דרך השלום- מי שצריך להיות זה תמיד מזרעו של דוד לא משנה מה יקרה.
כך זה ממשיך כעיקרון מנחה בהלכה- לבחור בשלום, לא מעט הלכות זה ''משום דרכי שלום'', המשנה בגיטין ה' ח' כולה עוסקת בדינים שונים מפני שלום- ולא רק בעם ישראל- ''אין ממחין ביד עניי גויים בלקט ובשכחה ובפאה, מפני דרכי שלום.''
עם זאת, חשוב לדעת שגם לאמת יש את הטון שלה ומקום משמעותי בהלכה, המתח בין השלום לאמת בא לידי ביטוי במחלוקת בין רבי אליעזר ורבי יהושע בסנהדרין ו ב, האם לדיינים מותר או אסור לבצוע (לעשות פשרה)?
רבי אליעזר הולך בצד האמת ויוצא כנגד הרעיון הזה בתוקף, רואה בזה איסור, ניאוץ ה', צריך לעשות ''יקוב הדין את ההר''. לעומתו ר' יהושע הולך בדרך השלום, ואומר בדיוק ההפך- מצווה לבצוע, ומסתמך על הפסוק ''אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם'' הדין אולי מכוון לאמת האלוהית, אבל בנוקבו את ההר חזק מדי- הוא מפרק אותו, ולהלכה בשו''ע (חושן משפט סימן י"ב, סעיף ב') נפסק כ-ר' יהושע- ''מצווה לומר לבעלי דינים בתחילה: 'הדין אתם רוצים, או הפשרה?'... וכל בית דין שעושה פשרה תמיד, הרי זה משובח"
ומכאן אלינו, הרבה פעמים כשאדם הוא צודק הוא גם בהכרח יכול להיות קר וקשוח, חותך, לא רואה בעיניים, וכמו שרש''י אמר בפירושו על הפסוק הראשון בתורה על בריאת העולם שבתחילה עלה במחשבה לברואתו במידת הדין, ראה (הקב''ה) שאין העולם מתקיים, הקדים מידת רחמים ושיתפה למידת הדין.
דוגמא טרייה לאנושות כולה על נכונות הדבר- אנשים בתחילת המאה הקודמת פעלו מתוך אמת פנימית חותכת, למען אידיאליים ברורים וחזקים והיו מוכנים למות למענם, למען הסוציאליזם, הקומוניזם, הפשיזם, האנרכיזם, והגרועה שבכולם- הנאציזם. דווקא בכל התנועות האלו קמו אנשים רבים ששאפו לשנות את פני החברה בה חיו והקימו תנועות אידאולוגיות אשר פעלו להגשמת החלום- להפוך את העולם למקום טוב יותר.
ולמרבה האירוניה דווקא בעקבות רעיונות גדולים אלו העולם כמעט נחרב, פרצו שתי המלחמות האיומות ביותר בתולדות האנושות- אנשים יצאו לקרבות עקובים מדם כנגד השלטונות הקיימים וכנגד מתנגדיהן, חוללו מהפכות, ולעיתים הפעילו טרור ושפכו הרבה דם בדרך למימוש החזון.
עכשיו תאמרו לי- אז מה אתה בא לומר? שכבר לאמת אין מקום בעולם? חס ושלום, כל האמור לעיל לא בא לקדם אג'נדה פוסט-מודרנית, האדם כן צריך לחיות עם אמת מוצקה ולא סתם להתפזר בעולם, לא לחיות בגישה שאין אמת בעולם והכל שקר.
ליהדות יש אמירה אחרת איך הדברים צריכים לקרות, אם נשים לב, הפסוק שעליו התבסס ר' יהושע במחלוקת הנ''ל, זה אותו פסוק שעל בסיסו אמר רבן שמעון בן גמליאל באבות שעל שלושה דברים העולם קיים, על הדין, על האמת ועל השלום.
אם כבר צום עשרה בטבת שהיה השבוע, מעניין לראות שאת הפסוק הזה ''אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ… אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם.'' אמר הנביא זכריה בהקשר לשאלה ששאלו צדיקי בבל האם להתענות בצומות גם בימי שיבת ציון, כסיום לתשובה הנבואית שהצום הוא לא עיקר אלא אמצעי, הוא חותם בפסוק המפורסם ''צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי – יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ ''
דוגמא נוספת ניתן לראות גם מפרק פ''ה בתהלים (לאור פירוש המלבי''ם) חשוב לציין שגם הפרק הזה נכתב בימי שיבת ציון,
איך תבוא התשועה שתהיה נצחית? ''אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח'' - כשכאן תהיה ההשתדלות האנושית, האמת מכל צדדי החיים תבוא לידי ביטוי כראוי, אז- ''וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף'' (המלבי''ם רואה בצדק את האיזון האידיאלי בין חסד לאמת).
אנחנו רואים איך האמת תמיד קודמת לשלום, זה לא סתם- העולם לא מסוגל להתקיים רק על מידת הדין והאמת, אבל שלום שלא בא מתוך נקודת אמת איתנה וברורה, זה שלום שהופך רע לטוב, אויב לאוהב, זה שלום שמתנדף עם הרוח ומבלבל את היוצרות.
לא צריך להיות דיין או מנהיג לאומי כדי להיפגש עם המתח הנ''ל, כל אחד מאיתנו נפגש בהתלבטות בין האמת לשלום בכל מיני מקרים בחיי היום יום- אם אני רואה אדם עושה טעות מסויימת, איך אני אומר לו את זה? באופן תקיף או באופן סלחני?
ההתלבטות הזאת נמצאת ביחסים כחברה, בכלכלה, בתרבות, בפולטיקה, ביחס שלנו לעמים שסביבנו.
איך אפשר לאזן בין השתיים?
כדברי המלבי"ם "והשלום יבא מלמטה לרגלי האמת העולה ממטה למעלה" כאשר האמת מקבלת את המקום הראוי ובאה לידי ביטוי בצורה הטובה, על בסיס זה יכול לבוא השלום הנכון. אולי לזה התכוון ירמיהו בנבואת הנחמה ''וְגִלֵּיתִי לָהֶם עֲתֶרֶת שָׁלוֹם וֶאֱמֶת".
הכותב הוא חתן חידון התנ"ך העולמי תשפ"א, תלמיד בישיבת ההסדר במעלה האדומים