המסך עולה

יום שישי האחרון, נס ציונה. שניאור בן התשע, ילד שובה לב, רץ במהירות בשביל, ממהר לשיעור ההקלדה השבועי. שניאור, אשר מאובחן באוטיזם בתפקוד נמוך ומוגבלות שכלית התפתחותית, מדלג במהירות במדרגות הבניין כשאמו מושקי לנדאו (32) עולה אחריו, מנסה להדביק את הקצב.

את פניהם מקבלת עדן שחק, מפתחת שיטת ההקלדה א.ת.ה (אוטיסטים תקשורתיים בהקלדה). שניאור נכנס לחדר קטן בעל קירות לבנים, נטול גירויים. הוא מתיישב תוך כדי קריאת הברות לא ברורות ומושיט את ידו לאייפד המונח על השולחן, כאילו מרמז בלי מילים שהוא חפץ להתחיל במלאכת ההקלדה.

השיעור מתחיל. עדן מקבלת את פניו בחיוך, אוחזת במרפקו ומבקשת ממנו להתרכז. הוא מניח את אצבעו על המקלדת ומקליד: "אני כועס". מושקי האם נדרכת, מצפה לשמוע מעט מהמתחולל בסתרי ליבו של בנה. עדן מקלידה ואומרת בקול: "על מה אתה כועס?" והוא מקליד חזרה: "על חנה", אחותו בת השלוש. מושקי אמו מהנהנת בראשה כלא מאמינה, המומה מהסערות שעמן הוא מתמודד ומודה על הצוהר הקטן־גדול לעולמו של בנה האוטיסט שנפתח לפני שנתיים כאן, בחדר הזה.

המילה הראשונה: אבא

"כששניאור היה בן שבע שמעתי מחברות על שיטת ההקלדה", היא חוזרת לנקודת ההתחלה. "שניאור מדבר מילים בודדות, מילים נורא ספציפיות, אז המחשבה שיישב ויקליד נשמעה לנו מופרכת", היא משחזרת. "אמרתי להן: שיהיה לכן בהצלחה, אבל זה לא בשבילי. לא האמנתי שזה בכלל אפשרי. ההתנהגות החיצונית של שניאור תואמת לגיל שנתיים. הוא יכול להרוס דברים, לקרוע, לצרוח. יש לו אפס מודעות לסכנות, אם זה בכביש או אם זה מיחם בשבת. הוא צריך השגחה צמודה 24 שעות ביממה. התקשיתי להבין איך כל זה מסתדר עם הקלדה. זה נשמע לנו דמיוני".

כמה חודשים אחר כך, לאחר שהחברות לחצו, החליטו מושקי ובעלה זכריה, מנכ"ל עמותת 'יד לילד המיוחד', להיפגש עם מובילת השיטה עדן שחק ולשמוע ממנה על הנושא יותר לעומק. "היא הסבירה לנו שלילדים אוטיסטים יש יכולת תפיסה ויזואלית והם קולטים מילים ומשפטים שהם נחשפים אליהם, אבל אין להם שום דרך להוציא את הידע הזה החוצה, להביע את עצמם, מלבד ההקלדה. החלטנו לתת לזה צ'אנס ולקחנו את שניאור בפעם הראשונה לשיעור הקלדה. עדן הניחה לו את האצבע על המקלדת ואחזה לו בכף היד ואז הוא הקליד 'אבא'. היינו בהלם מוחלט".

לא חששת שאולי עדן מטה לו את היד ולא שניאור כתב בכוחות עצמו?

"האמת, הגענו מאוד סקפטיים ובדקנו באלף עיניים, אבל ראינו את זה קורה. פרט לכך, הבנתי את הצורך שיש בלהחזיק לשניאור את היד. הוא זקוק לוויסות בכל התחומים. זה ילד שצריך עזרה באוכל, בהלבשה, במקלחת וגם בקטע של לווסת את היד ולהניח אותה על המקלדת. ההקלדה דורשת ממנו המון יכולות בו זמנית. זה דורש ממנו לאסוף את עצמו לפעולה שמאתגרת אותו מאוד, לכן הבנתי את הצורך באחיזה. פרט לכך, ראיתי שזה לגמרי ממנו".

מה מרגישה אמא שסוף סוף יכולה לתקשר עם הבן שלה?

"אני יכולה לומר שברגע שהאצבע של שניאור הונחה על המקלדת בפעם הראשונה נכנסתי לאטרף", היא משתפת. "רציתי לדעת הכול. רציתי לשאול אותו בלי סוף שאלות, להבין מה עובר עליו, מה הוא חושב, מה הוא מרגיש. אבל עם הזמן הבנתי שזה לא עובד ככה וצריך לתת לו את הזמן. אני שותה בצמא כל מה שהוא מקליד. אומנם ביומיום שניאור נשאר אותו שניאור, עם חוסר המנוחה, ילד שזקוק להשגחה צמודה, שצועק הברות, שמנופף בידיים, שאינו מודע לסכנות ובאופן כללי מאוד מאתגר. אבל פתאום יש את ההבנה שהוא גם ילד שמבין, שומע וקולט הכול. הדיסוננס בין מה שעולה בהקלדה ובין מה שרואים הוא עצום, ממש קשה לעיכול".

איך מכילים את הפער הזה?

"ההבנה היא שההקלדה זו הפנימיות שלו, וסוף סוף יש לנו אפשרות קצת להציץ לשם, לראות את שניאור הילד, בלי האוטיזם שמכסה עליו כל הזמן. אין לי דרך להגיע אליו, לעולם הפנימי שלו, ללב ולנשמה שלו ולמה שמתחולל לו בפנים. זה נורא קשה כהורה. בהקלדה אנחנו זוכים להצצה קטנה. זה מאפשר לנו להבין טיפה ממה שהוא עובר", היא מסבירה את משמעות הדבר בשבילה. "אפילו תוך כדי ההקלדה ההתנהגות שלו כל כך שונה מהעומק והחוכמה של הדברים שהוא מקליד. הוא יכול לצעוק, לבכות, להשתולל. זה כאילו מדובר בשתי ישויות. לפעמים גם אני לא מצליחה להכיל את הפער הזה", היא אומרת בכנות.

פרט לשיעורי ההקלדה הקבועים הם מנסים להכניס את ההקלדה של שניאור גם הביתה, להרגיל אותו להקליד באייפד האישי שלו בבית וכך לתקשר עם בני המשפחה. "זה עוד לא קורה הרבה, אבל לפעמים זה מגיע ממנו. לפני שנה בערך הוא חזר באחד הימים מבית הספר ממש סוער. הוא נשך לעצמו את הידיים בלי הפסקה. ראינו שמשהו לא טוב עובר עליו ולא הצלחנו להרגיע אותו בשום דרך. פתאום הוא הביא את האייפד, מסמן עם האצבע שהוא רוצה להקליד. שמחתי שהוא מיוזמתו ביקש להקליד. זה אמצעי לא רק בשבילנו להבין את מה שמתחולל אצלו בפנים אלא גם בשבילו. ככל שהוא מקליד יותר אני מגלה כמה הוא מודע לעצמו, למוגבלות שלו, זה לא קל בכלל".

מושקי מספרת כיצד באחד משיעורי ההקלדה שניאור שיתף שהוא כועס. "הוא הקליד שזה בגלל שאנחנו הולכים למסעדות ולא לוקחים אותו אף פעם איתנו. הייתי בהלם. לא דמיינתי שזה מפריע לו. ההפך, הייתי בטוחה שזה לגמרי לטובתו. ניסינו להבין האם שניאור רוצה באמת ללכת למסעדה והוא כתב שהוא רוצה פיצה עם זיתים. הוא גם פירט עם מי בדיוק הוא רוצה ללכת, עם אחיו מנדי ועם אבא. זה לא ייאמן שאפשר להבין מה הוא רוצה, מה חסר לו".

באחד משיעורי ההקלדה מנדי הבכור הצטרף לשיעור. "המטרה הייתה שהוא יראה שיעור מקרוב וילמד להקליד עם שניאור בבית", היא מסבירה. "מה שמדהים הוא ששניאור מצידו החליט לנצל את הנוכחות של האח שלו ולהעלות דברים שהיו לו בבטן. הוא כתב למנדי: 'קשה שאתם לא קוראים לי לבוא'. הוא התלונן שהאחים שלו לא משתפים אותו במשחקים בבית. זה היה מדהים, כי בבית כשאת רואה אותו זה נראה הכי הזוי לקרוא לו לשחק. הוא לא משתף פעולה, הוא מנופף בידיים, הוא בורח".

ומה מנדי כתב לו בתשובה?

"מנדי הסביר לו שלא קוראים לו כי הם משחקים במשחקים שלא מתאימים לו. שניאור ענה לו תשובה שהיממה אותנו. הוא הקליד: 'אל תחליטו לי'. זה בום בבטן. את רואה מול העיניים ילד עם מודעות עצמית, עם רצונות משלו".

"אני חיה מהקלדה להקלדה"

בתום שיעורי ההקלדה נדרש למושקי עוד זמן לעיכול הדברים. "הרבה פעמים המשפטים ששניאור מקליד לא יוצאים לי מהראש כמה ימים. הוא מקליד בלי פילטרים, הכול ישיר וחד. בשיעורים עצמם אני נורא דרוכה. חשוב לי שנספיק, שיקליד כמה שיותר. אני מחכה לכל מילה שיוצאת ממנו. אחר כך, בדרך חזור, בנהיגה, אני נושמת עמוק, מנסה לעכל קצת את הדברים, לפעמים אני בוכה. כשאני נכנסת הביתה בעלי ומנדי קופצים עליי 'מה הוא הקליד?', הם גם צמאים לכל אות חיים משניאור. בגלל שהשיעור איתו הוא בימי שישי, אנחנו נכנסים לשבת עם ההקלדות, מדברים על זה, מנתחים למה הוא התכוון. זה לא תמיד קל, לפעמים זה נורא מציף, לפעמים זה מטלטל, לפעמים משמח. זו מערבולת שלמה של רגשות".

את יכולה לתת דוגמה?

"יש המון. לקראת ראש השנה שאלנו אותו במה הוא רוצה לברך את אבא ואמא. לי הוא כתב 'שתפסיק לכעוס ושיהיה לה זמן בבוקר'. זה מציב מראה מול הפנים, מראה שהיא לא תמיד נעימה", היא אומרת בכנות. "כששאלנו אותו לקראת יום ההולדת שלו מה הוא מאחל לעצמו, הוא ענה בשתי מילים: 'ילד רגיל'. כאמא זה שובר את הלב לדעת שהוא מודע ככה לעצמו. הרבה פעמים אני נשארת בלי מילים אחרי ההקלדות שלו".

באמצעות ההקלדה את לומדת המון על האוטיזם בכלל ועל שניאור בפרט.

"בהחלט. פעם ילד על הספקטרום היה מוסתר ומנודה. קראו להם ילדי המרפסות. היה יחס לא פשוט לילדים הללו. חשוב שכולם ידעו שהילדים האוטיסטים, למרות מה שנראה כלפי חוץ, הם בעלי עולם עשיר, מופלא וחכם. יש בתוכם מאגר פנימי עצום ורגיש וצריך לכבד אותם, לשים לב מה מדברים עליהם ואליהם. אני תמיד חשבתי ששלושת הילדים הרגילים שלי הם גיבורים שמתמודדים עם מציאות לא פשוטה של חיים עם אח מיוחד, אבל לא העליתי בדעתי שיש כאן גם את ההתמודדות של שניאור מול האחים שלו", היא מתארת גילוי שעלה כתוצאה מההקלדה. "הוא משתף אותנו בתחושות שלו מול אחיו. למשל מול אחותו חנה, שקטנה ממנו בשש שנים. הוא שם לב שלמרות שהיא קטנה היא מצליחה לעשות דברים שהוא לא מצליח, וזה מתסכל אותו. בבית הוא מציק לה, דוחף אותה, יכול לחלק ממתקים לכולם ורק לה הוא לא ייתן. התנהגות מאוד לא פשוטה, אבל פתאום את מבינה שלילד האוטיסט שלך יש רגשות של קנאה באחותו הקטנה ושהוא רק היה רוצה להיות כמו כולם", היא אומרת וקולה רועד.

לא תמיד שניאור משתף פעולה עם מלאכת ההקלדה. "יכולה לעבור עלינו תקופה שלמה בלי הקלדה כי הוא מסרב להקליד. וזו לגמרי זכותו. אבל כשהוא מקליד אנחנו מגלים את הפנימיות שלו, זה פשוט אוצר. אפשר לומר שאני חיה מהקלדה להקלדה".

מושקי מסבירה כי הפלא הגדול בשיטת ההקלדה נובע דווקא מהקושי התקשורתי העצום של האוטיסט, במיוחד של אלו בתפקוד הבינוני־נמוך: "יכול להיות אדם על הספקטרום שחי חיים שלמים בלי יכולת להביע את עצמו, הוא כלוא בתוך עצמו, בלי שום יכולת לבטא מה הוא חושב או מרגיש. זה נורא. בזכות ההקלדה יש הזדמנות לא נורמלית לתקשר, לבטא ולשתף", היא אומרת בהתלהבות. "כל הקטע ההתנהגותי מאוד קשה אצל שניאור. הוא זקוק להשגחה צמודה. ברגע אחד הוא יכול לזרוק את כל הספרייה בסלון על הרצפה או את הסירים של האוכל. בבית הוא כל הזמן מסתובב בתזזיתיות. כלפי חוץ הוא נראה ילד שלא מבין מה נעשה סביבו, ופתאום הוא יושב על הכיסא מרצונו ונראה שהוא רק מחכה להוציא דברים שיושבים לו על הלב. נכון, תוך כדי ההקלדה הוא יכול לבכות ולצרוח, אבל אחר כך הוא ימשיך בהקלדה ובסוף הוא שופך דברים מדהימים על עצמו ועל החיים שלו, וזה מרגש אותנו בכל פעם מחדש".

ילד שמתנסח כמו מבוגר

לאה לפידות היא אמא לשישה ילדים, מתוכם שניים אובחנו על הרצף האוטיסטי בתפקוד נמוך - מוישי בן ה־15 וזלמן בן ה־13 וחצי. לשיטת ההקלדה היא הגיעה דרך המלצה של חברה שסיפרה לה על הפלא הגדול, אבל היא התקשתה להאמין בהיתכנות השיטה: "אמרתי זה לא יכול להיות, כי כלפי חוץ נראה שהילדים שלי לא מבינים. הם תלותיים לגמרי. הם יקלידו?". לבסוף, לפני שלוש שנים הוזמנה עדן שחק, מפתחת השיטה, לבית משפחת לפידות בירושלים. "היא התיישבה עם מוישי ושאלה אותו בהקלדה 'איזה יום היום?' ואני חשבתי לעצמי מאיפה הוא ידע מה זה בכלל המושג יום. הוא הקליד 'רביעי'. היינו בהלם. לא האמנו שזה קורה לנו".

לא היית חשדנית? האמנת מיד שזה מוישי?

"ראינו הכול. גם מהר מאוד הקלדנו בעצמנו עם שניהם בבית. מוישי עשה שלושה שיעורים והתחיל להקליד איתנו בבית. נכון שאנחנו תומכים להם ביד, אבל הם כותבים. הם רצים על המקלדת וכותבים בצורה רהוטה דברים שנוגעים להם. זה נשמע לא הגיוני, אבל זה קורה", הוא אומרת בנחרצות. "לפעמים אנחנו נשארים עם פה פעור. לפני שנתיים, כשהיה בן 11, זלמן כתב 'שוק חיי קיבלתי כששמעתי לראשונה שאני אוטיסט'. ילד בן 11 שמתנסח כמו בן אדם מבוגר, לא כמו ילד. זה מדהים".

איך הגבתם לגילוי הזה?

"בהתחלה זה היה שוק של החיים. לא ישנו בלילה מרוב הלם ותדהמה. ביום בהיר גילינו שהם בעצם מבינים כל מה שאנחנו מדברים איתם ועליהם. הם לא מנותקים כמו שחשבנו. כל מילה שכתבו הייתה כמו פצצה בשבילנו. זה היה מאוד קשה לעיכול".

מה זה שינה ביחס שלכם אליהם?

"כלפי חוץ הם נשארו אותו דבר, עם התנהלות של ילדים אוטיסטים, תלותיים. צריך לקלח אותם, להאכיל אותם וכל הטיפול הפיזי שכרוך בכך. אבל מצד שני, היום אנחנו יודעים שהם מבינים וקולטים, אז אנחנו מדברים אליהם אחרת. כשבעלי אומר בשבת דבר תורה מוישי רץ מסביב לשולחן בלי הפסקה, ורק בזכות ההקלדה הבנו שהוא מקשיב וקולט. זה גם שדרג את הקשר שלהם עם האחים, שמשתפים אותם בדברים מהחיים, מדברים אליהם. אנחנו יודעים שהם מקשיבים להכול. בגוף שלהם הם אוטיסטים אבל בפנים, במחשבה, הם ילדים רגילים ואולי אפילו יותר מרגילים", היא מציינת בהערכה. "זה לא ייאמן אילו טקסטים הם כותבים. החושים שלהם מאוד מחודדים, הם כל הזמן חושבים. זה כאילו שני אנשים בתוך בן אדם אחד. קשה להבין את זה".

השיטה הזאת בעצם שינתה לכם את החיים, אבל במערכת החינוך היא עדיין לא התקבלה?

"יש לנו תסכול מאוד גדול בגלל זה, כי ההקלדה בסופו של דבר נשארת רק בבית. אפשר היה לפתח איתם את ההקלדה ולהוציא מהם דברים מדהימים. זה משהו שצריך לפתח אותו כי הקלדה לא באה בקלות, בכלל לא".

ואולי אתם כהורים לילדים אוטיסטים נוטים להאמין להקלדות כדי להיאחז באיזו קרן אור?

"אני דווקא חושבת שיותר קשה לדעת שהילדים שלנו חכמים ומבינים ולא יכולים לממש את זה. לפעמים אני חושבת שאולי היה יותר קל אם הם היו בפנים כמו שהם נראים בחוץ, וככה הם היו פחות סובלים. כאמא זה סבל נוראי לדעת שהבן שלך נמצא כלוא בגוף, שהוא לא יכול להגיד מה הוא מרגיש ומה הוא חושב ושהעולם מסתכל עליו רק כמוגבל. בשבילו זה סבל ובשביל ההורים זה סבל", היא נאנחת. "אז נכון, ההקלדה היא גילוי עצום ועושה טוב לדעת שהם חכמים, אבל ההבנה הזאת גם גורמת לסבל גדול מאוד. אנחנו אנשים מאוד שכלתניים, אנחנו לא מאמינים לכל סיפור שמספרים לנו, אבל כשאת רואה את ההקלדה פעם אחרי פעם מול העיניים - את לא יכולה שלא להאמין".

פתאום הוא כתב "אגס"

מפתחת השיטה, עדן שחק בת ה־33, נשואה ואמא לשני ילדים, מודעת לחלוטין לאתגר התקשורתי שעמו מתמודדת משפחה לילד אוטיסט, קושי שאליו היא נחשפה כמורה לחינוך מיוחד. "השיטה נולדה מתוך הפדגוגיה", היא מסבירה. "הייתי מורה ומחנכת לילדים אוטיסטים בתפקוד בינוני־נמוך במשך כמעט עשור. עם כל שנה שחלפה ראיתי שהתכנים הלימודיים לא מותאמים ואנחנו כמורים לא מאתגרים את התלמידים שלנו", היא קובלת. "למשל, בחגים היינו מלמדים להתאים מילה לסמל. הלמידה היא מאוד בסיסית".

לפני שש שנים, במהלך שיעור, נחשפה במקרה לתלמיד שהקליד מילה באייפד והופתעה. "עברתי לידו וראיתי על המסך את המילה אגס. זו הייתה בדיוק הפסקת ארבע והיה מונח על השולחן אגס שהוא רצה. זה היה נראה לי מאוד מוזר, כי זה ילד שהיה בתפקוד נמוך ולא ורבלי בכלל. בהתחלה חשבתי שזה אולי קרה בטעות. זה סקרן אותי, ניסיתי להבין מה קרה שם. לאט לאט עבדתי איתו וגיליתי לתדהמתי שיש לו אוצר מילים מאוד גדול", היא משחזרת. "הבנתי שזה נשען על יכולת גבוהה וזיכרון חזותי של מילים שהוא רכש לאורך השנים. התברר שלילדים על הרצף יש קליטה חזותית טובה של תבניות מילים. מצד שני, יש את הקושי בפלט, להוציא את כל הידע הזה שנאגר בפנים. האתגר הוא להוציא את כל אוצר המילים שיש בתוכו, איך מתמודדים עם הקשיים הפיזיים שחוסמים אותו. צריך להבין שמעבר להקלדה עצמה יש המון קשיים פיזיים שצריך לעקוף כדי להצליח לעשות את פעולת ההקלדה", היא מציינת.

במשך שנה שלמה עבדה עדן עם התלמיד ההוא וניסתה למקסם את יכולת ההקלדה שלו. "בסוף אותה שנה הוא הקליד את הרצונות שלו, מחשבות. בעקבות התלמיד הזה התעוררו אצלי סימני שאלה גדולים: מה אני עושה בכיתה כמורה לחינוך מיוחד? האם אני מלמדת דברים נחוצים? האם אני מביאה את התלמידים שלי לקצה היכולת? האם זה נכון בשבילם?"

עם התהיות הללו החלה עדן שנה לאחר מכן לחקור את היכולת המופלאה להקלדה. "היו לי שמונה תלמידים ברמת תפקוד בינונית־נמוכה ועבדנו עם כל תלמיד באופן פרטני. קודם כול הבנו מה הקשיים של כל ילד ובהמשך בחרנו נושאי לימוד לפי תחומי העניין שלהם. אחד אוהב ללמוד אנגלית, אחר מוזיקה ותלמיד נוסף מתעניין בכדור הארץ. בכל תוכן שהם למדו שילבנו את ההקלדה. מבחינתי ההקלדה היא אמצעי תקשורת, ממש כמו שאנחנו מדברות בינינו עכשיו", היא מחדדת את מהות ההקלדה לשיטתה. "האוכלוסייה שעל הרצף האוטיסטי, שלא מתקשרת בכלל או באופן מינימלי ביותר, זוכה באמצעות ההקלדה לכלי לתקשורת. ההקלדה הופכת לצינור שדרכו הם מבטאים את עצמם".

עדן פיתחה את שיטת א.ת.ה (אוטיסטים תקשורתיים בהקלדה) שמסייעת לאוטיסטים בתפקוד בינוני־נמוך לתקשר עם סביבתם באמצעות לימוד מילים באופן ויזואלי והעברתן כטקסטים בהקלדה באייפד. "מאוד האמנתי בשיטה. התחלתי בקטן. עברתי ממשפחה למשפחה ולימדתי את השיטה. עם הזמן הגיעו אליי עוד ועוד הורים שביקשו את התקשורת עם הילד האוטיסט שלהם". את מרכז הלמידה הראשי הקימה לפני כארבע שנים בנס ציונה ובהמשך, לאור הביקוש הרב, הכשירה מדריכים והקימה סניפים באלעד ובחיפה והיד עוד נטויה.

מה צריך לעשות כדי להביא ילד אוטיסט להקליד?

"מלבד ההקלדה עצמה אנחנו צריכים למצוא את הדרך של התלמיד להתמודד עם המחסומים שלו להקלדה. אלו אתגרים לא פשוטים. אחת הביקורות הקשות עליי היא שאני מאפשרת תמיכה פיזית לתלמידים שלי במהלך ההקלדה", היא מוסיפה בכנות, "כמובן שלכל ילד יש תמיכה אחרת כי לכל ילד יש קשיים אחרים. למשל, יש ילד שקשה לו לקפל את אצבעות כף היד והוא לא מצליח להקליד עם האצבע אז אנחנו נעזור לו בקיפול האצבעות ולאט לאט הוא ילמד להקליד נכון בעצמו. ילד אחר יש לו קושי תנועתי, הוא זז ללא הפסקה, אז נקליד איתו תוך כדי עמידה או שנקליד איתו בישיבה על פוף. אנחנו נמצא את הדרך שנוחה לכל תלמיד, אבל ברוב המקרים עד שהילד מקליד באופן עצמאי אנחנו מלווים אותו בסיוע פיזי".

ומה את עונה לביקורות הללו?

"כל אדם שמכיר את האוכלוסייה האוטיסטית יודע שילד אוטיסט לא יאפשר לאנשים לנהל אותו. לא קיים ילד כזה, במיוחד לא על הרצף, שיאפשר לזה לקרות. ההקלדה תקרה אך ורק אם הוא רוצה להקליד. הם מאוד דעתניים. אומנם לא במלל, אבל הם יודעים בדיוק מה הם רוצים והם לא יאפשרו לאנשים להקליד איתם לאורך זמן אם הם לא ירצו", היא מציינת. "שניאור בהתחלה התקשה לשבת. הוא היה בהתנגדויות איומות, אבל אני האמנתי שלאט לאט הוא יתרגל ויבין את הערך הגדול שבהקלדה. ובאמת, היום אנחנו רואים אותו נכנס בשמחה לחדר, מתיישב כבר ליד השולחן מעצמו. הילד מקליד במשך שעה, שזה לא נתפס".

בנוסף לכך היא מבקשת לציין כי ההקלדה לא נעשית עם המורה להקלדה בלבד אלא גם עם קרובי המשפחה. "המטרה היא לעשות העברה הביתה, שבסופו של דבר הילד יקליד בסביבה הטבעית שלו. כך שההורים והאחים נחשפים להקלדה. יותר מזה, יש לנו כבר תלמידים שמקלידים עצמאית, בלי שום עזרה שלנו. התמיכה שאני נותנת בהקלדה היא מבחינתי כמו כיסא גלגלים, כמו קביים לנכה. זה עניין של מיומנות ותרגול. זה כמו פיזיותרפיה, ולאט לאט מרחיקים את התיווך ומטשטשים אותו. שניאור למשל התחיל בכתיבה כאשר החזקתי לו את כף היד וממש עיצבתי לו את כף היד להקלדה. היום הוא מקליד כשאני נוגעת לו במרפק. התמיכה הולכת ומיטשטשת ככל שעובר הזמן", היא מבהירה. "יש לנו היום בישראל יותר ממאה תלמידים שמקלידים בשיטה שלנו. כשהייתי עם חמישה תלמידים בתחילת הדרך מאוד פחדתי ממה יגידו. היום אני כבר לא שם. אני יודעת שאנחנו עושים דבר חשוב".

לסיום עדן מבקשת להוסיף: "כשתלמיד נכנס אליי לחדר, מבחינתי זה לא האוטיזם שנכנס אלא יש פה ילד, עם אופי, עם אישיות. כל אחד מהם הוא יחיד במינו והאוטיזם הוא חלק מהם, אבל זה לא מי שהם. אני מתייחסת לאוטיזם כקושי שצריך להתמודד איתו וללמוד איך לחיות איתו. אני מקווה שבזכות השיטה הזאת אנשים ישנו את היחס שלהם לאנשים על הספקטרום ויבינו שלמרות המעטפת החיצונית ומה שרואים כלפי חוץ, מדובר באנשים עם עולם פנימי שמבקשים שיכבדו אותם ויקשיבו לקול שלהם".