יאיר יעקבי
יאיר יעקבי צילום: שלומי יוסף

הרבה אנשים חושבים שעזבנו את לוד בקיץ בגלל הפרעות וזה נכון, אבל לא בגלל הפרעות שאתם חושבים עליהן. במשך כל שהותנו בלוד היינו תחת מתקפה מתמדת של יונים שהתעקשו שאנחנו מתנחלים בארצן, אצבע בעין מה שנקרא. המערכה התנהלה בעיקר במרפסת הגדולה, שם הקפידו היונים לעשות את צרכיהן מדי יום ביומו כדי לסמן טריטוריה ולזרוע מורך בנפשנו. בתמימותנו חשבנו שאם רק ניתן להן את המרפסת אז נוכל לחיות בדו-קיום, אבל מרגע שוויתרנו על המרפסת הגדולה החלו הציפורים הפונדמנטליסטיות לתקוף גם את מרפסת השירות ואת שאר חלונות הבית.

אז אחרי שנים ארוכות של מאבק החלטנו להניף דגל לבן ופשוט לעבור למקום פחות שנוי במחלוקת, ובעיקר כזה שיש בו רשת שמונעת מהיונים לחדור אל המרפסות.

ובאמת הכול התנהל למישרין, עד שקיבלתי השבוע טלפון מאחד השכנים שמודיע לי אחר כבוד שיונה נתקעה בתוך הרשת של מרפסת השירות. ללמדכם שמי שבורח מהטרור הטרור רודף אחריו. הסתכלתי מבעד לחלון ואכן התרוצצה שם יונה בחלל בין החלון לרשת, מנסה למצוא את דרכה החוצה.

"אפשר לומר שהיונה מצאה פה מנוח, הא מאמי?" אמרתי לאשתי בקריצה.

"לא צריך בכוח, יאיר", היא ענתה.

האינסטינקט הראשוני שלי היה להתעלם מהבעיה, לתת לטבע לעשות את שלו ולקוות שכמו שהיונה מצאה דרך פנימה כך היא תמצא את דרכה החוצה. אבל הטלפונים המשיכו לזרום, הפעם היו אלו הפועלים הערבים מאתר הבנייה הסמוך שהבחינו ביונה האומללה והפצירו בי לעשות משהו בנוגע לזה.

"על קן ציפור יגיעו רחמיכם?" שאלתי את איאד, מנהל האתר.

"מה שתגיד יעקבי, רק תעשה משהו בקשר לזה", הוא ענה.

"ניתן לטבע לעשות את שלו, איאד נשמה".

"היא תמות לך שם ותסריח את כל הבית", הוא הסביר.

"אוקיי, חייבים לעשות משהו בקשר לזה", השתכנעתי.

שעה מאוחר יותר, אחרי שכולם יצאו מהבית, ניגשתי אל החלון שבו שכנה היונה. פתחתי את החלון בזהירות מתוך מחשבה שהיונה תעוף לתוך הבית ואני אוכל באמצעות מטאטא לכוון אותה אל הדלת או אל אחד החלונות הפתוחים. אבל אני נפלתי כנראה על יונה עם בעיות קשב וריכוז. הטמבלולה לא שמה לב בכלל שהחלון פתוח והמשיכה לנסות לצאת דרך הרשת ללא הועיל.

אחרי כמה דקות שמעתי דפיקות בדלת, זה היה אחד השכנים.

"איאד אומר שיש פה בעיה של יצור חסר אונים", הוא אמר.

"כן, זו יונה", דייקתי.

"התכוונתי אליך", הוא הסביר.

דילגתי על העלבון והסברתי לשלמה את המצב.

"היא לא מוכנה להיכנס לתוך הבית והיא לא מצליחה לצאת דרך הרשת".

"אפשר לומר שהיונה מצאה פה מנוח, הא?" הוא אמר בקריצה.

"לא צריך בכוח, שלמה", עניתי.

ניגשנו שנינו אל החלון וניסינו להפנות את תשומת ליבה של היונה לעובדה שהחלון פתוח ושתפסיק לנגוח ברשת כאילו היא נחום סטלמך עליו השלום. אבל היונה התעקשה שלא להביט לאחריה, משל הייתה בורחת מסדום הנהפכת.

כמה דקות אחר כך נשמעו עוד דפיקות בדלת. זה היה אחד הפועלים של איאד.

"הבנתי שיש פה יצור חסר אונים ולא מאוד אינטליגנטי", הוא אמר.

"וגם יש פה יונה", השלים שלמה.

ניסינו שלושתנו להכניס את היונה לתוך הבית, ולא יכולתי שלא לחשוב על הסימבוליות של הסיטואציה. יהודים וערבים עובדים יחד כדי להציל את היונה שהיא סמל השלום. אבל באופן עוד יותר סימבולי, גם אנחנו הרמנו ידיים מהר מאוד.

"שמע, לא נראה שהיא רוצה ללכת מפה", אמר הפועל של איאד, "שים לה קצת אוכל שלא תמות ושיהיה בהצלחה".

גם שלמה השכן כבר היה מוכן להניף דגל לבן.

"שמע יעקבי, המצב יכול היה להיות יותר גרוע", הוא עודד אותי.

"איך יותר גרוע?" שאלתי.

"היונה הייתה יכולה להיות אצלי בבית", הוא טפח על כתפי והלך להתעסק באינספור דברים חשובים יותר.

כך נשארתי בבית רק ואני וחיית המחמד שנכפתה עליי, וכבר התחלתי לבדוק מה יונים אוכלות כשהבנתי שיש עוד פתרון אחד לסיטואציה. טיפסתי בכאב אל תוך מרפסת השירות ותלשתי את הרשת מהחלון. היונה המנוולת שכנראה תכננה הכול מלכתחילה פרצה החוצה בשמחה ועפה לחפש את חברותיה כדי לספר להן שהמרפסות היעקביניות שוב חשופות לכל רוח ומוכנות לכיבוש מכונף.

"החדשות הטובות הן שהיונה כבר לא במרפסת", בישרתי לאשתי בגאווה כשחזרה מהעבודה.

"ומה החדשות הרעות?" היא שאלה כמלומדת ניסיון.

"מסתמן שאנחנו עוברים דירה".

לתגובות: jacobi.y@gmail.com

whatsapp
הצטרפו לקבוצת הוואטצאפ של ערוץ 7