לשים לב
הדבר הכי קרוב לעבדות בימינו נמצא כאן, מתחת לאפנו, לפעמים בתוך הבית שלנו – עובדים זרים. כשהם נמצאים במסעדות מאחורי הקלעים, מכינים את האוכל או שוטפים את הכלים, אנחנו לא מודעים. אבל כשההורים שלנו מזקינים ואנחנו בוחרים בהם לקיים בשבילנו, אולי קצת במקומנו, את מצוות כיבוד הורים – כבר אי אפשר להתעלם.
הם באים מרחוק, לפעמים מקצה העולם, עוזבים אישה, בעל וילדים, מקריבים את מיטב שנותיהם כדי להביא תקווה כלכלית למשפחות שלהם בעתיד. אמר לי פעם מטפל שאבא שלו שם במצב יותר קשה מהאיש שבו הוא מטפל כאן. אבא שלו זרוק במוסד עלוב ומקבל טיפול מינימליסטי, והוא מעניק טיפול עשרים וארבע שעות ביממה, ברמה הכי גבוהה, לאבא של מישהו אחר. ולא, אני לא מדבר על אלה שבאו לכאן במרמה, הם צריכים ללכת. אני מדבר על אלה שבאו כחוק לעמל כפיים שכבר לא בשבילנו או אלה שהבאנו כדי לדאוג להורינו.
"ככה זה בעולם", יאמרו לי המציאותיים, ו"מה אתה מציע?" ישאלו המעשיים. ו"זו בכלל התגשמות חזון הנביאים", בטח יגידו גם כמה צדיקים. זה הרי מה שניבא ישעיהו, "ועמדו זרים ורעו צאנכם, ובני ניכר איכריכם וכורמיכם". אז מה אתה רוצה?
אני רוצה רק שנשים לב לכמה דברים. הרי אפילו ישעיהו לא ניבא שיקומו זרים שיכבדו במקומנו הורים, הוא דיבר על הצאן והכרמים. אז צריך לשים לב שמטפל זר, מסור ככל שיהיה, לא יכול להיות תחליף לילד. ונכון, כבודם של ההורים לעיתים הוא שדווקא אדם רחוק יסייע בענייניהם הצנועים, וזה בסדר גמור, אבל התחושה שהם מטופלים היטב עלולה להביא אותנו להשתחרר מאחריות, ולזה בדיוק צריך לשים לב. שלוחו של אדם כמותו, אבל גם אם הכסף סידר לנו שליח נאמן, הרי מצווה בו יותר מבשלוחו, וככל האפשר צריך להיות שם בשביל ההורים, ולא פחות מזה בשבילנו.
צריך לשים לב שיש כאן בני אדם, והם גרים בארץ לא להם, אינם יודעים את השפה, מלאי געגוע למשפחה שהשאירו מאחור. מאז פרוץ הקורונה יש כאלה שלא ראו את משפחתם כבר שנים. העבודה שלהם, בפרט של אלה שמטפלים בהורים שלנו, מקיפה לעיתים את כל שעות היממה. זאת עבודה קשה, פיזית ונפשית, וכמה מאיתנו לא היו מוכנים לעשות אותה גם אילו היינו משתכרים פי כמה. ונכון, הם זכאים ליום חופש אחד בשבוע, אבל רבים מהם ממירים את החופש בעוד כמה שקלים. אנחנו צריכים להיות ערים לזה, רגישים להם, כי מרחק קל שבקלים מפריד בין עובדים לעבדים. אבל הסיפור כאן הרבה יותר גדול מכסף. לפעמים זה חיוך קטן. רק להיות בן אדם.
טוב פה
ועוד מחשבה שאי אפשר להימלט ממנה כשחושבים על גורלם של העובדים הזרים ומגלים ששכר מינימום בארצנו הוא עושר מופלג בארצם. זה לא אופנתי, אני יודע, אבל ככה בשקט בשקט יש לומר: חברים, טוב לנו כאן. פה בארץ חמדת אבות התגשמו כבר כמה תקוות. אנחנו לא צריכים לנדוד לארצות אחרות כדי לפרנס את המשפחה, ולרובנו יש קורת גג ופרנסה סבירה. ובטח יש על מה להתלונן, יוקר המחיה ויוקר המזון, יוקר המילקי ויוקר הצימרים ואיך זה שביוון הרבה יותר זול. ואחרי שיצאנו ידי חובת תלונה, בשורה התחתונה – טוב לנו כאן. טובה הארץ מאוד מאוד.
ועוד משהו. פעם יצא עם־התנ"ך לגלות, וכך חלק מן הבשורה שלו לאנושות. העובדים הללו שגרים בבית שלנו יכולים לראות מקרוב כיצד נראים חיים של עם סגולה - ולקחת לשם. הזדמנות.
נשענות
פעם, באיזו שבת אביבית (וכמה טוב להתרפק עכשיו על אביב, כשהסופה כרמל משתוללת בחוץ) טיילנו יחד, כל המשפחה, ברחובות העיר. פתאום שמתי לב אליהן. אמרתי לילדים: "תראו". אישה קשישה על הספסל ולצידה המטפלת שלה, מן המזרח הרחוק על פי פניה. הקשישה ישנה, ראשה מוטה על כתפה של המטפלת. גם המטפלת ישנה, ראשה אף הוא מוטה כנגד ראשה של הזקנה. זו ישנה על זו וזו על זו. סומכות אישה על רעותה בעיניים עצומות. והנה כל הסיפור, מי זקוק כאן למי, מי תלוי במי ומי נשען על מי. והנה תמונה אנושית אחת מספקת תשובה, גם וגם, וכבר אין לדעת מי הנשענת ומי המשען.
עבד עברי
הדבר הבא הכי קרוב לעבדות בימינו התגלה לי בשעות הערב, בנסיעה סתמית באיילון. מגדלי המשרדים המוארים טלטלו אותי פתאום. יש אור משמע עובדים שם, לפחות בחלקם. עובדים שם בערב, משמע ילדים הלכו הערב לישון בלי לפגוש את אמא או אבא. וזה התחבר לי למעון ילדים אחד בתל אביב שחלפתי על פניו לפני כמה שנים וראיתי - לרגע לא האמנתי שראיתי נכון - את שעות הפעילות: 7:00 עד 21:00. שאלתי עובר אורח אחד מי כאן התבלבל, והוא אישר שראיתי נכון. "זה לא כל יום", הסביר לי, "אבל אתה יודע איך זה, לפעמים שני ההורים עובדים עד מאוחר, טוב שיש איפה לשים".
ובעצם לא צריך משרד ולא צריך מעון. המרצע המודרני הוא המכשיר הנייד שמחייב אותי להישאר בעבודה גם כשיצאתי ממנה, להיות זמין לכל פנייה. ופתאום לא צריך פרעה ולא צריך נוגשים, הנה אני עבד בלי אדון. ואין ברירה, צריך להמציא חוק עבודה ומנוחה חדש, ולא תעזור כאן כנסת או ממשלה. זה עליי – לחוקק ולצאת לחירות.
אני לא
בכל בוקר קם באותה השעה,
מסדר את החדר באותה השיטה.
צחצוח שיניים באותו המקצב,
מאז ילדותי, משיני החלב.
בתפילה בעל־פה את אותן המילים,
בלי לב, הרגליים כורעות במודים.
פסיעות לאחור באותם הזמנים,
בין "אשרי" ל"עלינו" חולץ תפילין.
בודק כל הזמן הודעות בנייד,
רק לא להיות לרגע לבד.
כרטיס נוכחות בתנועה אנכית,
יוצא בחמש ונכנס למכונית.
בכל יום כוס קפה ושניים סוכר,
חונה בקביעות אחרי הכיכר.
ברדיו תמיד אותה תחנה,
ושוב מתפתה לבורקס גבינה.
שיעורים, ארוחה, מקלחות לילדים,
ערבית, דף יומי, מתחיל להרדים.
רואה חדשות, אוכל עוד עוגה
כבר שנים בוחר באותה מפלגה.
מול מסך מצהיר בחוסר אונים:
"אני לא רובוט" – ורק המחשב מאמין.
לתגובות:[email protected]