הרב אלישע וישליצקי
הרב אלישע וישליצקי צילום: יח"צ

דפדפתי לי בעלונים בשבוע שעבר ופתאום ראיתי את המודעה. שלוש שנים לפטירתו של הרב אלישע וישליצקי. שלוש שנים? זה נראה כאילו זה היה ממש לא מזמן.

אינני חושב שאני יכול להגדיר את עצמי כתלמיד של הרב אלישע. יש רבים וטובים שלמדו אצלו הרבה יותר שנים או כאלה שהוא ליווה אותם אישית בעשייה הציבורית שלהם.

אבל במשך כמה שנים הייתי שומע באופן קבוע את ההקלטות של שיעורי הרב במכון מאיר, וכך אני מרגיש שאני חייב חלק משמעותי מעולמי הרוחני לרב אלישע.

במהלך השנים שעברו מאז פטירתו אני חושב על הרב לא מעט. הרי הרב אלישע הוא זה שהוסיף לכותרת של כל שיעור שלו את צמד המילים "בחבלי משיח". שיעור לפסח יהיה "יציאת מצרים בחבלי משיח" ושיעור על שמיטה יהיה "שנת שבתון בחבלי משיח". הרב חינך אותנו לראות בכל אירוע חלק ממהלך הגאולה, לא לשקוע בשגרה, והרי אינו דומה חודש טבת תשפ"א לחודש טבת תשפ"ב. כך אני מוצא את עצמי תוהה מידי פעם מה היה הרב אומר על אירוע כזה או אחר, ואיך הוא היה משלב אותו במהלך התחייה הלאומית.

למשל, במהלך הפרעות שהיו בערים המעורבות בקיץ האחרון. במוקד הסערה עמדו הגרעינים התורניים, בבת עינו של הרב, ואני שאלתי את עצמי איך הרב היה מגיב לאירועים.

או למשל כששמעתי שביטלו את מדד הקב"א במיונים לצבא. אותה שיטת מדידה מעוותת שהניחה שמי שגדל בסביבה סוציואקונומית גבוהה יותר יהיה חייל טוב יותר ואילו מי שגדל במשפחה מרובת ילדים מתאים פחות לשירות איכותי. כמה דיבר הרב נגד התפיסה הזאת!

ובכל פעם שדמות תורנית נתפסת בקלון כזה או אחר, אני נזכר בדברי הרב על כך שבחבלי משיח אנחנו עתידים לעבור את כל הבירורים שחז"ל דיברו עליהם, וכנראה לא נוכל לדלג על אף בירור.

וכמובן, סביב אירועי הקמת הממשלה. במשך שנים דיבר הרב נגד החלוקה בין 'דתיים' ל'חילוניים' ובכלל נגד כל הניסיונות לתת שמות וקטגוריות שמחלקות אנשים לפי מדדים חיצוניים ומתעלמות ממה שנמצא בלב.

ואני, תלמיד צעיר, לא הצלחתי להבין על מה הרב מדבר. הרי ברור שיש חלוקה בסיסית בין דתיים לחילונים, בין כאלה שבאופן כללי מאמינים ושואפים לקיים מצוות, גם אם נכשלים פה ושם, לבין כאלה שמרכז החיים שלהם שונה לחלוטין!

והנה הגיעה השנה האחרונה ועזרה לי קצת להבין. אינני מתיימר לדעת מה הרב היה חושב על הקמת הממשלה, אני רק רוצה לומר מה אני למדתי ממנה. כשאני רואה מצד אחד חברי כנסת חובשי כיפה שמשנים את דעתם כמו שבשבת לפי האינטרס הנוכחי, ולעומתם חבר כנסת אמיץ אחד, ללא כיפה על הראש אבל עם עמוד שידרה אידיאולוגי מוצק כל כך, אני מבין קצת יותר למה התכוון הרב אלישע.

אבל בעיקר אני חושב על הרב כשאני מספר לילדים שלי פרשת שבוע על שולחן השבת. מידי פעם קופץ לעין איזה פסוק, פתאום אני נזכר בעוד רעיון של הרב או בעוד נקודה שהוא היה מחדד. חלק מתורותיו של הרב אלישע כבר הפכו לדברי תורה קבועים אצלנו בבית, כאלה שהילדים יודעים לומר בעל פה. כמו למשל הרעיון הקבוע בפרשת האזינו, על כך שדברי תורה אינם נייטרלים אלא מצמיחים את מה שיש באדם. אם יש בו מידות טובות אז התורה תגדיל אותן, אבל אם להיפך... 

גם בשבת האחרונה נזכרתי ברעיון של הרב. לאחר שהמיילדות מסרבות להקשיב לפרעה ולהרוג את ילדי ישראל אומרת התורה כך, "ויטב אלוקים למיילדות, וירב העם ויעצמו מאוד. ויהי כי יראו המיילדות את האלוקים, ויעש להם בתים".

הפירוש המקובל, על פי רש"י, הוא שבזכות מסירות הנפש של המיילדות הן זכו לבתי כהונה ולבתי מלכות. אבל הרב אלישע היה מדייק בפסוק, לא כתוב "ויטב אלוקים למיילדות ויעש להם בתים". הבתים מופיעים רק בשלב השני. השלב הראשון הוא "ויטב אלוקים למיילדות – וירב העם". השכר הגדול שקיבלו המיילדות הוא שהן הצליחו במשימתן והעם המשיך לגדול.

במילים אחרות, כאשר אדם מסור באמת למשימה כלשהי, השכר הגדול ביותר שהוא יכול לקבל הוא בעצם הצלחת המשימה. כל שכר אישי שיבוא לצד זה יהיה לעולם שולי, טפל, צדדי למשימה עצמה.

כזה היה הרב אלישע, וזה בעיניי השכר הגדול ביותר שהוא יכול לקבל. לפעול לכך שעוד ועוד אנשים ימשיכו בדרכו ויוציאו אל הפועל את משנת חייו בחיים הישראליים – לראות את דבר ה' במציאות בענווה, במסירות, בשליחות, בחבלי משיח.