הרב חגי לונדין
הרב חגי לונדין צילום: ללא

א. ברגעים מעין אלו חשוב לשמור על שכל ישר. למרות הצער על הסוף הטרגי של פרשיית חיים ולדר, אסור לשכוח מי אשם ומי קורבן. התאבדות ומכתב מרגש אינה הופכים אדם לצודק. במידה והדרך היחידה למנוע פגיעה באחרים היא באמצעות חשיפה של עוולה – אין מנוס מכך, למרות המחיר והכאב. עוד יותר כואב כאשר אדם לא פותח במסלול תשובה ובוחר בדרך שבחר.

ב. מעבר לקורבנות הישירים של האירוע שאותם צריך לחזק, ישנו קרבן נוסף שאותו ניתן למנוע: אובדן האמון! התחושה "שלא ניתן לסמוך על אף אחד" ו"מאחורי כל אחד מסתתרת מפלצת", היא תחושה הרסנית. על כל אדם אחד שפוגע ישנם אלף אנשים טובים. אסור לתת לחוויה הרגשית לטשטש את האמת השכלית.

מי שחשב עד כה שיש להעריץ דמויות ללא הפעלת חוש ביקורת אז מקרים מעין אלו הם אכן קריאת השכמה. לרובנו, ספוגי הציניות של המאה ה21, חשוב לזכור גם את הצד השני: יש גם אנשים קדושים ומוסריים בעולם. במידה והם חוצים קו שאסור לחצות – אזי מתברר שהם לא כאלה. צביעה של כל המין האנושי בשחור היא שיטה מפותלת של נחש הייאוש. הרוב טוב, המיעוט רע; אסור להתבלבל.

ג. לקח נוסף הוא לא להתפתות לבחוש ברוע ללא צורך. כאשר אנו יכולים לשנות משהו – חובה עלינו להתערב. כאשר לא – אין מה להתבוסס בעניין. שמענו חדשות, לעיתים גם נאלצנו לפרסם בגזרתנו על מנת להרתיע אחרים, אבל לאחר מכן – זו עצת היצר נטו. מציצנות, ירידה לפרטים, וצקצוקים מתחסדים – לא מביאים טוב לאף אחד. זה מה שהיה; נפיק את הלקחים; והשם הטוב יכפר.