השנה האחרונה התאפיינה בעיקר בהכרעה פוליטית, אחרי שלוש מערכות בחירות וכמעט שנתיים של ממשלות מעבר. אלא שהממשלה החדשה שהושבעה שונה מקודמותיה הן במגוון יוצא הדופן שלה והן בשתי עובדות עיקריות: לראשונה כוללת הקואליציה באופן מוצהר מפלגה ערבית, ומי שנעדר ממנה הן המפלגות החרדיות שלאורך עשרות השנים האחרונות היו חברות כמעט בכל קואליציה.
יוחנן פלסנר, נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, חושב שהעובדה שבשנה הנוכחית הושגה הכרעה פוליטית היא משמעותית במיוחד. "כשהתחלנו את השנה הזאת סיימנו מערכת בחירות רביעית ולא היה ברור אם תקום ממשלה כתוצאה מזה. היינו בשיא המבוי הפוליטי־חוקתי הסתום", אומר פלסנר. "רעיונות, שלפחות מנקודת המבט שלי היו מאוד מסוכנים, היו קיימים. עדיין דובר על לקדם אותם במערכת הפוליטית. והגיע הרגע שבו הוקמה ממשלה שנראה שתלווה אותנו לפחות שנה וחצי־שנתיים ותוציא אותנו מהמשבר".
מה לטעמך על ההנהגה במדינת ישראל ללמוד מהסיפור הפוליטי של השנים האחרונות?
"הלקח העיקרי מהמשבר שנמשך בערך שנתיים הוא שצריך לשריין ולעגן את כללי המשחק הדמוקרטיים החוקתיים כך שעם רוב פשוט של 61 לא ניתן יהיה לשנות דברים שנוגעים לזכויות שלנו, לאופי המדינה ולאופי המשטר. באופן הזה, היוזמה של משרד המשפטים לשנות את חוק יסוד החקיקה היא צעד בכיוון הנכון.
"לקח נוסף הוא שצריך להסביר את ההשלכות והמשמעויות במקרים של חקירות והעמדה לדין של שרים ושל ראש הממשלה. השילוב של תפקידים של נאשם ובעל תפקיד ביצועי בכיר בעייתי ודורש הסדרה", הוא מרמז על ראש הממשלה לשעבר.
"הלקח השלישי הוא שיש לשנות את שיטת הבחירות כדי להחזיר למערכת הפוליטית גם את היציבות וגם את כושר ההכרעה. לכאורה הייתה איזו הסכמה שיהיה דיון בנושא הזה, אך אני לא רואה את הדבר מתרחש בקואליציה הנוכחית".
אתה מדבר על שינוי שיטת הממשל. איך זה אמור להיראות בפועל?
"לאורך השנים עלו כל מיני הצעות וגם אנחנו עסקנו בנושא הזה לא מעט וגיבשנו עקרונות לשינוי שיטת הבחירות. העיקרון הראשון הוא שישראל צריכה להישאר במסגרת של דמוקרטיה פרלמנטרית ולא לעבור לשיטה נשיאותית", הוא מסביר. "במסגרת הדמוקרטיה הפרלמנטרית, כדי לשחזר את כושר ההכרעה, לחזק את היציבות ולשפר את יכולת התכנון ארוך הטווח, הצענו שיטה שבמסגרתה ראש הסיעה הגדולה ביותר הוא ראש הממשלה, אי העברת התקציב אינה מפילה את הממשלה ואין הצבעת אמון באותה ממשלה שהוא או היא יציגו לכנסת. לצד זאת, כמובן, להשאיר את המנגנון של הצעות אי אמון רגילות. בנוסף לכך, הכנסת לא יכולה לפזר את עצמה".
וזה לדעתך יצליח למנוע מצב של כאוס פוליטי כפי שחווינו בשנים האחרונות?
"ברגע שמאמצים את העקרונות הללו התוצאה תהיה התכנסות לשני גושי מפלגות גדולים והדבר ייצור תמריץ גדול לבוחרים להצביע לגוש מסוים שיהיה ברור בו מי ראש הממשלה. העובדה שאותו ראש ממשלה עתידי יוכל להרכיב את הכנסת גם בלי הצבעת אמון תביא למצב שגם תורכב ממשלה וגם יגדל התמריץ להצטרף אליה". עוד הוא מציין כי "נכון לשנות את השיטה בהסכמות בתוך המערכת הפוליטית אך אני לא רואה דינמיקה כזו מתפתחת עכשיו. אולי בעתיד זה יקרה".
השיתוק הנמשך בכנסת
למרות שהממשלה אכן קמה והיא מתפקדת כבר חצי שנה וישנם דברים שהסתדרו והניעו את הגלגלים שחלקם היו תקועים, המערכת הפוליטית נותרה מורכבת וזרועה בעימותים קשים, ולמעשה יש אומנם ממשלה אבל הכנסת מתפקדת באופן חלקי לעומת תפקודה בעבר. פלסנר מכיר את הזירה הזאת היטב. הוא היה מנכ"ל מפלגת קדימה וגם כיהן כחבר כנסת מטעמה.
יש ממשלה, זה נכון. מה בעצם ההישג הכי גדול בכך?
"החלטת המדיניות הכי חשובה שלא התקבלה בתקופת המשבר הייתה העברת התקציב. במדינה מתפקדת מעבירים תקציב אחת לשנה. זה לא קרה, ויש לכך השלכות אדירות. לציבור זה נראה עניין תיאורטי כי הוא אומר לעצמו שבסוף המדינה פעלה גם אם לא היה תקציב. עליית מחירי הדיור, לדוגמה, קשורה קשר ישיר לכך שלא היה תקציב כי לא היו השקעות כלל בנושא הזה. לצד התקציב המון מינויים לתפקידים בכירים נתקעו בממשלה הקודמת בשל אי הסכמות בין חלקי הממשלה וזה מסייע למערכת הציבורית לחזור ולתפקד. זו דרישה מאוד בסיסית כביכול, אבל אחרי שזה לא קרה יותר משנתיים עצם החזרה של המערכות לתפקוד יש בה משום הישג".
אבל המשבר פוליטי עוד חי וקיים במקום אחד לפחות, בכנסת.
"המקום היחיד שהשיתוק נמשך בו הוא הכנסת", הוא מלין. "המשבר נמשך, כללי המשחק בין קואליציה לאופוזיציה הופרו, לא מונתה עדיין ועדת אתיקה, אין ועדה לביקורת המדינה וכל השיח בין הקואליציה והאופוזיציה שאמור להתאפיין בענייניות וכמובן גם בביקורת משותק. זה חבל מאוד. מה שקורה בכנסת לא היה בעבר. הייתי בעבר חבר כנסת גם בצד הקואליציה וגם בצד האופוזיציה. ישנם כללי משחק שנהוג לפעול על פיהם ולכבד אותם. מה שקורה כעת בכנסת, מצד החריגה מהכללים שהיו נהוגים, נוגע לשני הצדדים. הקואליציה שינתה מספר חברים בוועדות הכספים והחוקה ובאופוזיציה יש דה־לגיטימציה גורף לראש הממשלה המכהן ולממשלה, כולל נטייה שלא להשתתף בדיונים בוועדות ולא לאפשר להן לתפקד באופן מלא".
אז מי אשם במצב, הקואליציה או האופוזיציה?
פלסנר מעדיף שלא להאשים צד כזה או אחר. "אני חושב שזו טעות ושחשוב מאוד לשמור על הייצוג בוועדות באופן יחסי לגודל הסיעות ובמקביל צריך לכבד את תוצאות הבחירות ולאפשר למי שמושל למשול".
באופוזיציה מדברים לא אחת על כך שבנט הוא ראש מפלגה קטנה יחסית ולכן עמידתו בראשות הממשלה פחות לגיטימית.
"בשיטת הדמוקרטיה הפרלמנטרית שלנו מי שנבחר לראשות הממשלה הוא מי שזכה לאמונם של 61 חברי כנסת וזה נפתלי בנט. לכן בנט הוא ראש הממשלה החוקי והלגיטימי וצריך לכבד את זה".
ההזדמנויות בממשלה הנוכחית
נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה רואה בממשלה הנוכחית גם כמה הזדמנויות גדולות לציבורים שאותם הוא מגדיר כמיעוטים – הציבור הערבי והציבור החרדי. "ההרכב הייחודי של הממשלה הזאת יוצר הזדמנות", הוא אומר. "רובו הגדול של הציבור הישראלי – ואנחנו רואים את זה בסקרי דעת הקהל ובבדיקות שלנו – תומך בהגדרה הבסיסית שמאפיינת את מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית. למרות שזה מה שרוב הציבור מעוניין בו וזה המצב החוקי והחוקתי, בפועל המפלגות הערביות אף פעם לא היו חלק מהקואליציה. לראשונה אנחנו רואים הצטרפות של מפלגה ערבית לקואליציה והעומד בראשה, חבר הכנסת מנסור עבאס, אף אינו חושש לומר שהוא מכיר בעובדה שמדינת ישראל היא מדינה יהודית ובוחר שלא לאתגר את זה", אומר פלסנר. "לכן", הוא מוסיף, "האחריות שלנו, בוודאי של מי שמייצג את הרוב היהודי, היא להוכיח שגם החלק השני של המשוואה נכון. שלצד היותה של ישראל מדינה יהודית, היא גם דמוקרטית ויודעת להעניק שוויון אזרחי לכל אזרחיה. יש כאן הפנמה אחרי יותר מ־70 שנים שזו המדינה של כולנו, גם של המיעוט הערבי. וזה לא רק כורח המציאות אלא פתח להזדמנויות רבות, כי ערביי ישראל מבינים, במיוחד אחרי האביב הערבי שהפך לטירוף בחלק מהמדינות, שמדינת ישראל היא דווקא אופציה טובה מאוד וכר נוח מאוד. יכול להיות שההצטרפות של רע"מ לממשלה היא חלק מההבנה של ההזדמנות הטמונה בשבילם במדינת ישראל והממשלה צריכה לאמץ את ההזדמנות הזאת בשתי ידיים".
ומה בנוגע לציבור החרדי שאין לו נציגות בקואליציה הנוכחית?
"לגבי האוכלוסייה החרדית, נכון שהם היו נוכחים ברוב הממשלות שהוקמו מאז 1977 וגם היה להם וטו על נושאים הקשורים לענייני דת ומדינה וגם להיבטים הכלכליים־חברתיים של הקהילה החרדית. צריך להגיד ביושר, שהמשך המגמות הקיימות ביחס לשילוב אוכלוסייה חרדית בשוק העבודה, בהשכלה הגבוהה ובמקצועות עם פריון גבוה מסכנות את החוסן הכלכלי של המדינה ועלולות לגרום למצב שאנחנו נגלוש למדינה שהיא דומה למדינת עולם שלישי".
עד כדי כך?
"אכן זה המצב. התפקיד של הממשלה הזאת הוא לשים אותנו על נתיב חדש שיביא לשילוב אחר ומוצלח של הקהילה החרדית. מדובר בתוכניות של השתלבות באקדמיה ובכלכלה, דברים שיועילו לקהילה החרדית ומבחינה היסטורית המפלגות החרדיות לא אפשרו להם להתרחש, חלקן מסיבות של עסקנים בקהילה ולא מתוך הסתכלות על האינטרסים של הציבור החרדי כולו. זה לא ייפתר בשנה או בשנתיים אבל יש הזדמנות לשינוי כיוון ואנחנו רואים לכך סימנים ראשונים".
אבל אנחנו רואים דווקא הצטרפות הולכת וגדלה של חרדים לשוק העבודה בשנים האחרונות.
"יש אומנם כיוון כזה ורוב המשתלבים הן בעצם הנשים. צריך לציין שרבים מאלה שכן משתלבים בשוק העבודה מהצד החרדי עושים זאת במשרות בתוך הקהילה שחלקן הגדול ממומן על ידי משלמי המיסים. אם המגמות שקיימות בציבור החרדי יימשכו, המשק הישראלי יתדרדר כי יש שם צמיחה בהכנסה לנפש ולא תהיה שום יכולת לקיים את רמת החיים הנוכחית של כלל האזרחים – כולל לא של האוכלוסייה החרדית שממומנת, באופן יחסי, הרבה יותר באמצעות משאבים ציבוריים".
מה הפתרון לדעתך?
"חלק מההרגלים הקיימים קשורים למערכת התמריצים שהמדינה יוצרת, כמו תקציבים ציבוריים ומימון, לכן צריך לבוא כאן שינוי. עניין אחד שהממשלה כבר יוזמת הוא הורדת גיל הפטור, כך שהגברים החרדים שלא ישרתו בצה"ל עד גיל 21 יוכלו להשתלב בשוק התעסוקה מוקדם יותר".
אנחנו מבקשים לחדד עם פלסנר את הסוגיה, שכן לא מעט ישראלים טוענים שחלקים בציבור הערבי לא רק שאינם רוצים להשתלב אלא רואים את זהותם כנפגעי המדינה בשל היותם צאצאים למי שנפגעו כך או אחרת, לטענתם, בשנת 1948. פלסנר רואה גם כאן איזושהי הקבלה לציבור החרדי ומצביע על מחלוקת זהות בין שני הציבורים הללו ובין המיינסטרים הישראלי. "בציבור החרדי יש רוב שרוצה לראות את ישראל כמדינה יהודית שמתנהלת על פי ההלכה, ובקרב הציבור הערבי יש לא מעט שהיו מעדיפים אותה כמדינת כל אזרחיה. במובן הזה יש מחלוקת בין רוב אזרחי ישראל לשתי קבוצות המיעוט הללו", טוען פלסנר. אבל כאן הוא עורך חלוקה בין שני הציבורים: "במובן מסוים, התבוססות בדיון זהותי על שאלת החזון היא דרך מאוד לא פרודוקטיבית להתקדם עם המגזר הערבי. אנחנו רואים כבר כמה שנים שבקרב הציבור הערבי יש רוב גדול שרוצה שהפוליטיקאים יצטרפו לקואליציה ויעשו במסגרת הזאת כל מיני דברים".
לדברי פלסנר, "בעצם לקיחת האחריות יש הליכה לגישה פרגמטית של פשרה. אני חושב שהנכונות הזאת נובעת מכך שלצד הפערים בחזון יש גם הרבה מאוד טוב במה שמדינת ישראל יכולה להציע להם. הם רוצים להיות חלק ממדינת ישראל. יש מורכבות ואי אפשר לטאטא אותה מתחת לשטיח, אבל במורכבות של המציאות יש הרבה דברים חיוביים שאפשר לעבוד איתם".
ומה עם שאלת הזהות של חלק לא מבוטל מערביי ישראל?
"גם בשאלת הזהות, כששואלים ערבים אזרחי ישראל מה הזהות העיקרית שלהם, שיעור מאוד נמוך של פחות מ־20 אחוזים בוחר במרכיב הזהות הפלשתיני. רבים רואים את עצמם כאזרחי ישראל שגאים להיות חלק מהמדינה. לכן אני חושב שאת המגמות החיוביות הללו של רצון להשתלב, רצון להיות אזרחים, הבנה שישראל מספקת להם הרבה מאוד הזדמנויות למימוש, צריך לעודד באמצעות מדיניות ממשלתית שמעודדת השתלבות ופיתוח".
אבל גם אצל החרדים יש חזון, אז הם פחות פרגמטיים?
"לגבי החרדים יש מחלוקת באשר לחזון שברור שלא יכול לאפשר למדינה דמוקרטית להתקיים בתוכו, ולכן הוא יצטרך להישאר בגדר חלום. במציאות הפרקטית אפשר למצוא הרבה הסכמות. אני חושב שככל שנפגוש זה את זה יותר בכל מקום, זה יקל על בניית מערכת אזרחית משותפת שלא תעסוק רק בחזונות המתנגשים אלא גם בהסכמות".