הבנות שלה

לרבנית יעל הורביץ (55), בעלת תשובה, נשואה, אם לעשרה וסבתא לנכדים, לא היה משעמם בחגיגות ה־50 שלה, אבל היא חיפשה את האתגר הגדול הבא בחייה. חיפשה ומצאה. כיום רבים כבר מכירים את העמותה שהיא מנהלת, שייסדה בעשר אצבעות – 'שירת הלב', בית חם לצעירות שאין להן קורת גג ועורף משפחתי. בית שעוסק בהצלת נפשות של ממש.

נשמה של חיפוש

הורביץ, שגרה היום עם משפחתה בירושלים, נולדה וגדלה בנוף אחר לחלוטין. "סבא שלי, יהויקים פאפוריש, היה ממייסדי ומנהלי 'תיכון חדש' בתל אביב, ואבא שלי החליט שהוא שובר מוסכמות ובוחר בכיוון אחר לחלוטין, ועבר לקיבוץ משגב עם שליד מטולה. למעשה, גדלתי בלינה משותפת", היא מספרת. "נולדתי לבית חילוני לחלוטין, שמאלני ואתאיסטי".

החיים בקיבוץ הצפוני לוו באתגרים לא מעטים. "זו לא הייתה תקופה קלה בצפון. גדלתי על רקע של פיגועים, קטיושות, מלחמת שלום הגליל. נכון שחיינו בחממה מוגנת בקיבוץ, אבל אי אפשר להתעלם מכך שיש חסך ענקי כשאתה לא גדל ממש עם ההורים. עם כל התמודדות אתה צריך להסתדר לבד. כן, יש זיכרונות טובים של ילדות יפה. אהבנו אחד את השני, אבל עדיין יש חסך ואפילו טראומה", היא משתפת.

בתוך כך, הורביץ הייתה מאז ומתמיד ילדה של חיפוש ותהיות על החיים. "למעשה, מהיום שבו נולדתי הייתה לי נשמה של חיפוש. תמיד מבררת, שואלת, כל הזמן בוחנת דברים ושוב, גם זה על רקע המלחמות והמתחים מבחוץ. משהו היה נראה לי לא נכון במציאות שבה אני חיה. הבנתי שמשהו לא נכון כאן, ובאיזשהו מקום שאלתי שאלות על החיים, על המוות. למשל הטרידה אותי השאלה, למה להוליד ילדים אם בסוף הבן אדם צריך למות".

עם סיום התיכון היא התגייסה לחיל האוויר, ומצאה את עצמה שואלת שוב ושוב את השאלות הקיומיות שלא הרפו. "לאחר הצבא טיילתי בעולם, וכשחזרתי נסעתי לאילת ושם פגשתי את בעלי צחי, חיפאי בעל תשובה. דרכו זה קרה", היא משחזרת. "הוא מעולם לא ניסה להשפיע עליי או לגרום לי להשתנות, אבל ממילא חיפשתי תשובות, אז זה היה בדיוק מה שהייתי צריכה. חיפשתי בכל העולם את התשובות שהיו אצלו. הוא היה מדבר איתי על תובנות, פילוסופיות, על רבי נחמן. בזמנו הוא כבר שמר שבת, אך לא דרש ממני כלום. זה בא ממני לחלוטין. הוקסמתי ממנו ומדרכו והכול האיר לי דרכו".

כשהשניים התחתנו, בהיותה בת 23, הם חשו בדידות. "למשפחות שלנו לא היה קל לקבל את אורח החיים שלנו. היינו צעירים, סוג של מחוסרי בית, ללא פרוטה בכיסנו, והתגלגלנו לירושלים. את תל אביב הכרתי כמו את כף ידי, אבל בירושלים הייתי אולי פעמיים בימי חיי. התאהבתי בה אהבה ממבט ראשון. הילדה הבכורה שלנו נולדה שם. אני ידעתי תמיד שארצה משפחה ברוכה", היא מוסיפה, "תמיד אמרתי שיהיו לי עשרה ילדים".

וכך אכן קרה. הורביץ זכתה להקים משפחה ברוכה. היום שישה מילדיה נשואים וגרים ברחבי הארץ. "לא ילדתי אותם מתוך לחץ חברתי או מסיבה דתית כזו או אחרת, אלא מאהבה אמיתית", היא מציינת. "כל השנים לא עבדתי באיזשהו מקום קבוע, בעיקר גידלתי אותם. מדי פעם הייתי עובדת בעבודה מזדמנת, וצחי היה אברך שגם שילב תוך כדי עבודה בעבודות שונות".

אז איך מסתדרים?

"תמיד חיינו בצניעות ובצמצום. היינו מאושרים עם סגנון החיים הזה. כשהשנים חלפו, ידעתי שיגיע שלב שבו ארצה לעשות תפנית מעניינת ולצמוח מחדש".

"מתייחסים לבנות האלה כסוג ב'"

ובגיל 50 זה קרה. "אספתי את כל התובנות שלי מכל השנים, ואמרתי שעכשיו אעשה משהו שאני מאמינה בו בצורה שלמה. כך עלה בראשי הרעיון לעזור לצעירות שיוצאות מבתים חרדיים לדרך אחרת. ראיתי שההתמודדות איתן לא נכונה ומשפילה. כינו אותן 'מקולקלות', חשבו שהן מסוכנות לבני המשפחה האחרים בגלל ההשפעה שלהן, הן סומנו כסוג ב', ובכל המקרים ההורים החליטו שאו שהם מרחיקים אותן, או מחתנים אותן צעירות, או משבצים אותן באיזו מדרשה בתקווה שתחזורנה למוטב. כמובן שמדובר בגישה מוטעית מיסודה שגרמה לעוול גדול", היא מלינה. "ישנן כיום נערות רבות שגדלות ללא סביבה תומכת ומוצאות את עצמן לבד בכיכרות וברחובות, שם הן מתדרדרות לעולם הפשע. צו השעה להציל כל בת כזו כאילו היא בת משפחה ובשר מבשרי".

בצר לה, הורביץ חשבה איך היא יכולה לעזור ולהרים את הכפפה למענן. "מכיוון שעבדתי בעבר במדרשה לבנות כאם בית, ידעתי שזה הכיוון. במקום שבו עבדתי בזמנו, לא אהבתי את הגישה והיחס לנערות, והקולגות שלי, ובעיקר הבנות עצמן, תמיד אמרו לי 'יום אחד יהיה לך מקום משלך ושם תממשי את הכול לפי הגישה שלך'".

מהי הגישה שלך?

"צריך לראות אותן. להתייחס אל כל אחת ואחת כאינדיבידואל. לא לשפוט רק לפי המקום הדתי שהיא נמצאת בו, אלא להבין כל בחורה כנשמה, כבן אדם. להבין עם מה היא מתמודדת, להקשיב לה בלי שמץ של שיפוטיות, בעין טובה, לבדוק מה היא צריכה – ולהשאיר לה את הבחירה. אני מאוד מאמינה שאדם בריא ברוחו ובנפשו יעשה את הבחירה הנכונה ויהיה מחובר לשורשיו, ליהדות, לנשמה", היא מבהירה. "ואם יסתכלו על אותה בחורה מהזווית הדתית של אורך החצאית או סוג הפלאפון זה לא יעזור. ובלי קשר, כיהודים, אנחנו צריכים לעזור לכל אחת שלא מוצאת את עצמה מאיזושהי סיבה. זו יכולה להיות התעללות מינית, משבר כמו גירושי ההורים, תקופה של מחשבות ותהיות קיומיות או שאלות על מציאות אלוקית. אם הבחורה חווה איזשהו סבל, הרי שהיא ראויה לעזרה ולתמיכה שלנו, נקודה", היא אומרת בנחרצות.

"צריך אותנו? בואו נעשה"

כך, לפני חמש שנים, העמותה 'שירת הלב' קרמה עור וגידים. כיום יש כבר מספר דירות במרכזי ערים, בירושלים, בבית שמש ובפתח תקווה, שדרכן ניתן מענה לשלושים בנות. כל מפעל החסד הזה התחיל מפעילות של אישה אחת – יעל, ועם הזמן הצטרפו אליה עוד ועוד מתנדבות.

לפני שנה העמותה התחזקה בזכות קמפיין מימון המונים שהביא לקפיצה גדולה בהיקף הפעילות בעמותה. כיום העמותה מעסיקה עובדות, אימהות בית ומדריכות, והכול ממומן מתרומות ומקרנות. "אני תמיד עם תקווה שתהיה לי תמיכה מהמדינה, אבל יש כאן הרבה ביורוקרטיה, ואנחנו לא נעניש חלילה בנות שזקוקות לעזרתנו בגלל הביורוקרטיה. אפשר לבוא ממקום של ביקורתיות ולהגיד 'לא עוזרים', 'לא תומכים', אבל יש את הראייה האחרת שאומרת, 'צריך אותנו? בואו נעשה, בואו נפעל'. אני בוחרת בראייה הזו".

איך את מאתרת את הבנות שמתאימות לדירות שלכם?

"הפניות מגיעות אליי דרך עובדות סוציאליות, הורים או דרך הבנות עצמן. זה מתחיל משיחת בירור טלפונית, ואם נשמע שיש על מה לדבר, אנחנו נפגשות בנוכחות העובדת הסוציאלית שלנו. בדרך כלל יהיה מדובר בבנות בגיל 18–26, למעט מקרים חריגים. הקריטריון הקבוע הוא בחורה שיצאה מחברה חרדית ושהיא ברמת תפקוד כלשהי, זאת אומרת, לא מכורה לסמים קשים ולא במצב פסיכיאטרי שדורש אשפוז. לפעמים יש למישהי דיכאון קל ולוקח לנו זמן לאפס אותה וזה בסדר. כל עוד יש לה רצון לעזור לעצמה זה כבר טוב. לא כל אחת מתקבלת, אבל לא נשאיר אף אחת בלי מענה", היא מדגישה, "אם מישהי צריכה עזרה והדירות מלאות, כמו למשל בימים אלה, אני משתדלת לחפש עבורה פתרון אחר ולכוון אותה. יש לי שאיפה לפתוח בזמן הקרוב דירת חירום כדי שאף אחת לא תישאר ברחוב".

וכשיש התאמה ויש מקום, איזה תהליך הן עוברות כדי להיקלט בבית?

"לאחר שנפגשנו ועשינו בינינו תיאום ציפיות, אנחנו יושבות עם כל אחת ואחת ובודקות מה היא רוצה. יחד איתה אנחנו בונות חלום ויעדים, לאן היא רוצה להגיע ועם מה היא מתמודדת. האם היא רוצה לעבוד? האם היא רוצה ללמוד? אנחנו בונות בדרך כלל תוכנית עבורה לשנתיים. לפעמים צריך גם התאקלמות של חודש–חודשיים".

הורביץ מגייסת תרומות למלגות לימוד ומספקת לבנות גם טיפולים רגשיים. "אנחנו משתדלים להשלים להן חוסרים ככל האפשר, רוכשים להן מחשבים ניידים. אבל זה לא ברמה של פינוקים, זה תמיכה וליווי", היא מסבירה. "מצד שני, אנחנו דורשים מהן הרבה ומחנכים אותן לעצמאות. הן צריכות לקחת אחריות, דמי השתתפות, לשקם את עצמן, תורנויות. זהו בית חם לכל דבר ועניין, אבל מבחינת העצמאות אפשר להשוות את זה לדירת שירות לאומי. הן מבשלות, קונות, לוקחות על עצמן תפקידים. אנחנו מנחים אותן ומלמדים איך מסתדרים עם ניהול כספים, עם חשבון הבנק. הכי חשוב לנו להיות עם האצבע על הדופק ולתת יחס אישי. אין כלל. יש רק פרט. כל אחת היא עולם ומלואו וכל אחת זקוקה למענה אחר. יש לנו מפגש פעם בשבוע של כל בנות האזור, שזו גם מעין אסיפת דירה וגם זמן לשיח, להעשרה, סדנאות העצמה וכדומה".

לא מתייאשים מאף אחת

הורביץ נמצאת בדירות מסביב לשעון, דואגת שהכול יתקתק, שהכול יהיה מסודר ויעבוד לפי התוכנית. היא מתחילה את היום מוקדם ומסיימת אותו בשתיים לפנות בוקר.

איך בתוך כל זה את גם מנהלת חיי משפחה? הילדים לא מרגישים מקופחים?

"אנחנו משפחה מאוד מאוחדת ותומכת, ומצד שני יש להם את העצמאות שלהם. הם יודעים שאנחנו נמצאים שם בשבילם מתי שצריך. מי שבאמת רואה אותי פחות זו הבת הקטנה בת ה־13. אבל היא מבינה מה אני עושה, היא חיה את זה. היא גדלה בבית של נתינה וגם מצטרפת אליי הרבה. הילדים שלי יודעים ומרגישים שאני מתמסרת למפעל הזה, אבל לא נשכח שגם הם שותפים, וגם אם החסרתי מהם מעט, בנסיבות הברורות, הם מעריכים את העשייה ורואים את זה ממקום טוב".

גם בעלה של הורביץ מקבל את התמסרותה למפעל חייה בהבנה: "זו הברית בינינו. אנחנו מבינים שמסירות נפש היא דבר ראשון במעלה. גם הוא עסוק בעצמו וכבר בארבע בבוקר מתחיל את היום שלו בתפילה ובסדרי לימוד. הוא עובד ופיתח מערך של פודקאסטים. צחי הוא אדם מוכשר ואוטודידקט שכל הזמן לומד ומתפתח", היא אומרת בהערכה.

בתוך כל האתגרים המורכבים שהם מנת חלקן של הבנות בדירות של 'שירת הלב' יש גם הישגים וניצחונות. "הרבה מאוד בנות אצלנו הקימו בתים וילדו ילדים. זה מספק ומשמח ומעורר תקווה ענקית. החוזה הוא לשנתיים, ואנחנו כל הזמן מתכווננות על שנה וחצי כדי שיהיה להן בתודעה שבקרוב הן הופכות לעצמאיות. הן צריכות לדעת שזה זמני. אנחנו אומנם משפחה ותמיכה עבורן, אבל אנחנו רוצות שתתקדמנה".

יש מקרים שזכורים במיוחד?

"כל אחת ואחת היא עולם ומלואו, ואני מכירה את הסיפורים שלהן מקרוב. יש דברים שבוודאי לא שוכחים. לפני שנה וחצי פתחנו את הדירה בפתח תקווה והייתה מישהי בת 20 שהגיעה עם מדריכה שלה מבית הספר ואמרו שהיא ישנה כבר תקופה ארוכה על חוף הים. אביה נפטר והיא לא הסתדרה עם אימה. היו לה התקפי חרדה והיה מאוד קשה להכניס אותה למסגרת עבודה בגלל הקשיים, הכעסים והמשברים שחוותה. היא הייתה מאוד טעונה. מיד עם כניסתה לדירה היא נכנסה לטיפולים רגשיים, ומגיע קרדיט גדול לרכזת הדירה, יוטבת מרקוביץ', שטיפלה בה במסירות ועזרה לה המון. לאחר תקופה שטמנה בחובה לא מעט משברים ואפילו מחשבות של אובדנות, היא בנתה עמוד שדרה, התייצבה והכירה בחור ישיבה", היא מספרת בהתרגשות. "כשהשניים החליטו להתחתן התחיל אתגר חדש, כי היא כלה יתומה, חסרת כול וללא תמיכה. כשהרגישה שהשידוך כמעט נופל בגלל הקושי הכלכלי, היא חשה שוב במצוקה וטענה שאם זה לא מצליח, נגמרו לה החיים. בהתגייסות של המון אנשים טובים מפתח תקווה והסביבה, בסופו של דבר הייתה להם חתונה מדהימה ועזרו להם גם לרהט את הדירה שלהם. היא הייתה מאושרת".

מקרה אחר שזכור ונחקק בליבה של הורביץ הוא של בחורה שביקשה ממנה עזרה כספית ולא מגורים בדירה. "ראיתי שמצבה גרוע וביקשתי לראות איפה היא גרה. כפי שצפיתי, היא אכן חיה בתנאים מאוד קשים ובלתי אפשריים, וכבר הייתה במצב אובדני. אחרי תקופה שבה ליוויתי אותה לילה לילה, היא נכנסה אלינו לאחת הדירות. היא עברה משבר אחרי משבר, כי עם כל האהבה והרצון לתת בית חם – תהליכים לוקחים זמן. ראינו שיש נתק מההורים, והצלחנו לחדש את הקשר ביניהם. כשחוותה יותר הצלחות והרגישה טוב יותר, היא התחילה ללמוד ואף הכירה בחור נחמד. התרגשתי שהתייעצה איתי לגביו ואמרתי שהוא נראה בחור טוב וראוי. זו זכות אדירה להיות בשבילן בכאלה מצבים ולראות שבכל זאת היא מצאה אהבה והיא מאושרת".

האבא גירש את הבת מהבית

דינה (השם המלא שמור במערכת), בת 20 מאלעד, גדלה בבית חסידי ועברה הרבה טלטלות ומשברים בחייה, כולל פגיעה מצד בן בית. "עברתי פגיעות לאורך זמן ולא סיפרתי לאף אחד. יום אחד זה התפוצץ ובמשפחה שלי, שיש לה שם מאוד טוב בקהילה, לא קיבלו את זה ולא קיבלו אותי", היא מספרת.

"זה היה קשה. פשוט לא עמדתי בזה. היה שלב שבו ציפו שאהיה 'כמו כולן', ולא הייתי מסוגלת. יום אחד, כשאבא שלי ראה אותי נוגעת בטלפון בשבת, הוא אמר שכבר לא אוכל לחיות איתם, ואם אני רוצה להמשיך – אז זה רק אם אני מיד יוצאת לשידוכים ומתחתנת. הלכתי לבד ברחובות ובכיתי. לא היה לי איפה לישון, גם ספסל רחוב היה בבחינת אפשרות בשבילי. ללכת לחברה היה בושה, כי כל השכונה הייתה מגלה את הסוד. הייתי אובדת עצות. בינתיים הכרתי חברה שהייתה במצבי והגיעה לדירה של 'שירת הלב'. היא הציעה שאישן אצלה במקום מישהי שבדיוק נעדרה. הדירה באותו זמן הייתה מלאה עד אפס מקום".

דינה ביקשה להיכנס לדירה של 'שירת הלב' ולזכות במיטה חמה, ויעל ראתה אותה, שמעה את סיפורה וביקשה לעזור בכל דרך. "בדיוק מישהי התחתנה ונכנסתי במקומה. עברתי לשם לפני כמה חודשים ומאז אני משתקמת", היא אומרת בהתלהבות.

"הדבר הכי מרגש ומשמח זה שיש לי את החופש להיות מי ומה שאני ושמקבלים אותי כמו שאני. מיד עזרו לי להתקבל ללימודים, לקבל מלגה, השיגו לי גם מחשב נייד. בימים שבהם הייתי בדיכאון, יעל שאלה אותי מה ישמח אותי, ממה הייתי נהנית פעם, ואמרתי לה שאהבתי מאוד זומבה. היא אמרה לי 'אז עכשיו את נרשמת לחוג ואני משלמת לך'.

"יעל היא מלאך. לא היה לי מעיל שמתאים לקור הירושלמי, אז היא מיד סידרה לי אחד. והכי מספק שעכשיו אני עוזרת לקמפיין של העמותה ונמצאת גם בצד הזה של המתרס. אני רוצה להחזיר מעט ממה שאני מקבלת".

הורוביץ מחייכת כשהיא שומעת שוב את הסיפור של דינה. "זה הדבר שהכי נותן כוח. לראות את הכרת הטוב".

ואת גם מחכה לשינוי שיבוא מהן? מדובר בבנות שעזבו את הדת. את מצפה שהן יחזרו הביתה במובן הרוחני של העניין?

"זה לא רלוונטי. אני מלכתחילה מוציאה את זה מהמחשבה שלי. גם זו שהתחתנה, אני לא באמת יודעת אם היא שומרת שבת. ההישג הגדול הוא שאין להן שנאה ליהדות ויש להן אהבה למסורת. בזכות הנתינה שלנו הן מכבדות ואוהבות יותר את המסורת, הן נשארות עם חיבור עמוק לשורשים. זו לא האחריות שלי בכלל לשפוט, ובוודאי כשמדובר בבנות שעוברות ניסיונות כאלה קשים בחיים. אני לא יכולה לעמוד במקומן. התפקיד שלנו הוא לעזור להן להגיע למקום יציב שיביא לבחירה נכונה, ואחרי הכול, זה כבר שלהן".

עוד היא אומרת: "הצורך בשטח הוא אדיר, וכדי לפתוח עוד דירות לבנות שנמצאות עכשיו ברחוב, מתקיים בימים אלה מיזם 'לכל בת יש בית'. אנחנו מאמינים שלכל אחת ואחת מהן מגיע לחיות תחת קורת גג, מוקפת באנשים שאוהבים אותה ומאמינים בה".