שלומית גרייבסקי
שלומית גרייבסקי צילום: שרה קורנפלד

השבוע אנו מסיימים את חודש המודעות לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, החודש איפשר לנו להציף את הקשיים עמם מתמודדים אנשים עם מוגבלויות כל שנה ובמשך כל השנה, האתגרים הם רבים וההתקדמות במציאת פתרונות עבורם היא איטית.

אבל ישנה התמודדות לא פשוטה אותה לא ניתן לפתור רק בעזרת תקציבים ממשלתיים או פתרונות טכנולוגיים, והיא נוגעת למצב הרגשי איתו מתמודדים, לבדידות.  

מדוח נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות שהתפרסם ממש לאחרונה, עולה כי תשעה עשר אחוזים מבין האנשים עם מוגבלות חמורה, דיווחו על כך שאין להם למי לפנות בעת מצוקה או משבר, זאת לעומת חמישה אחוזים מהאוכלוסייה הכללית. עוד עולה מהדוח הוא ששמונה עשר אחוזים מבניהם צופים כי חייהם יהיו פחות טובים בשנים הקרובות. מדובר במספרים מדאיגים המראים שאחוז גדול מבין האוכלוסייה הזו סובל מעבר למוגבלות הפיזית או השכלית, והוא אינו אופטימי לגבי העתיד.

 המצוקה המדוברת לא נוגעת לסיוע הפיזי, לא בעזרה עם השקיות מהסופר, ואפילו לא בליווי למקלחת, הכוונה כאן היא המצוקה הרגשית, המחסור באוזן קשבת. לאותם אנשים בהרבה מאוד מקרים אין בפני מי לשפוך את הלב, לשתף בהתמודדות הלא פשוטה ובקשיים היום יומיים שעוברים עליהם. את אותו הסיוע הפיזי, הם מקבלים לעיתים ממטפלות, מארגוני הסיוע, מתנדבים או קרובי משפחה שמגיעים לעיתים לבקר, לאלו שיש. אבל הסיוע הנדרש הוא פסיכולוגי, בינאישי, כזה שיקל על הנפש ויעזור להם לשחרר את המועקה החבויה בתוכה, לחלוק רגשות, למצוא חברים, להקל על הבדידות.

דומה הדבר הוא לקושי עמו מתמודדים אנשים מבוגרים, כאלו החיים בגפם ומשוועים לבלות זמן בחברת אנשים. שישמעו את סיפוריהם, ישאלו סתם איך עבר עליהם היום ויאפשרו להם להרגיש פשוט בני אדם. סיוע כזה הוא בעל חשיבות יתרה מהסיוע הפיזי, הוא מעניק מרפא לנפש פגועה ובודדה. 

הבדידות היא לא רק נחלת האנשים המתמודדים עם המוגבלות עצמה, היא גם מצויה בקרב משפחות רבות המגדלות ילדים עם מוגבלות או חיות עם בן משפחה המתמודד איתה. אותן המשפחות, לעיתים לא מעוניינות לדבר על כך, לא לספר את סיפורן ולא לשתף. לא ניתן לשפוט משפחה כזו, ואף אחד מאיתנו לא ירצה לעמוד במקומה. אבל הדבר לעיתים מקשה על ההתמודדות הזאת, מביא ללחצים פנימיים ומשפיע על כל רובדי החיים, בעבודה, ביחסים עם שאר בני המשפחה ובכלל בהתנהלות היום יומית שלה. 

מהצד השני, ישנן משפחות שכן מבקשות לשתף, כן רוצות לחשוף את ההתמודדות והקושי, ואצל אלו המוצאות אוזן קשבת, ניכר כי מדובר במשפחות בריאות יותר. לעיתים, גם הן נתקלות במחסום אותו מציבה החברה בפניהן, מאנשים שלא מעוניינים לשמוע, לא מעוניינים להבין ומנסים בכל דרך להימנע ממפגשים עם אנשים עם מוגבלות. מדובר בהורים שמושכים את ילדיהם המשחקים עם ילדים עם מוגבלות בגני המשחקים, במבטים לא נעימים כשאמא לילד עוקפת את התור בסופר פארם כי החוק מאפשר להקל עליה, או בחוסר רצון לשתף ברגשות ולתת תחושה כי לכל אחד בכל מצב, יש מקום ומשמעות. אולי כי יש פחד ממצב בו "לא יודעים מה לומר", ועוד מגוון רחב של מצבים יום יומיים עמם הם מתמודדים. אלו מוכיחים כי למרות ההתקדמות שעשינו כחברה בקבלת השונה, יש לנו עוד דרך ארוכה לעבור.

 הרתיעה מפני אנשים עם מוגבלות קיימת בקרב רבים בחברה שלנו, והיא נובעת בעיקר מבורות. מפחד לא מוסבר מאנשים שנראים מעט שונה מהקולקטיב, מה שגורם לשכוח שכל בני האדם שונים אבל כולנו בני אדם שווים. "עוצמתה של השרשת האנושית נמדדת ביחסה אל החולייה החלשה שבה", כך נוהג להגיד יו"ר עמותת "עדי" האלוף במיל' דורון אלמוג, והוא למעשה מספר את כל הסיפור! חוזקה של החברה תתבטא, בחיזוק יחסינו כלפי אלו השונים, החלשים, בהפלת מחסום הפחד וחומות הבורות, במתן מקום אמיתי לכל בן אנוש. כך נצליח להגיע לחברת מופת מתוקנת. 

כותבת הטור היא שלומית גרייבסקי, מנכ"ל המרכז השיקומי "עדי ירושלים"