הרב אריאל לוי
הרב אריאל לוי צילום: עצמי

לצערי הגדול, נפגשתי מקרוב עם תופעת המפלצתיות המתחבאת מאחורי מסוה של "יראת שמיים". הכרתי היטב כמה מהמפלצות האלה. 

הכרתי היטב גם כמה מהנפגעים שלהם. מאז הפגיעה הנוראה שחוו, עולמם חשך בעדם. הם הפכו להיות שברי כלי. נפשם התמימה נידרסה  ונרמסה, והם נשאבו לתוך יגון ואפילה.

אמנם הם המשיכו לחיות, אבל חייהם אינם חיים. הכאב שנוגע עד תהומות הנשמה שיתק אותם לחלוטין,  שאב מהם את חיוניות החיים הפשוטה, את שמחת החיים הבסיסית. הייאוש והדיכאון השתלטו עליהם, והם הפכו להיות כמו "מתים חיים".

כל כך קשה היה להם לבצע את פעולות החיים הפשוטות. לקום בבוקר? בשביל מה? לקום לעולם של סבל ויגון? כשהתחתנו, נכנסו לחיי הנישואין עם נפש מצולקת וכבויה, והיו צריכים שיקום ארוך מאד.

במצבם הנורא, כמה הם זקוקים לגילויי אכפתיות, לתמיכה! ואז הגיעו ה"צדיקים הטהורים". אותם אנשים טובים שמאמינים בטוב ולא הכירו את מציאות הרוע, והמשיכו בעקיפין להעמיק את הפגיעה!

הפוגע אמנם פגע באופן ישיר. אבל כל אותם "צדיקים", כל אותם "שומרי הלשון" המתלבשים באצטלה של "יראת שמיים" המטיפים לוותר ולהתפשר, מעמיקים את הפגיעה, את תחושת האשמה הנוראית, ואת חוסר היכולת והמוטיבציה לנסות לאסוף כוחות ולהתרומם. במקרים כאלו, החשש מלשון הרע כשהוא לא במקומו, מעמיק פגיעות איומות ומנוגד לחלוטין לאמת.

כמה טוב שיש צדיקים אמתיים שיודעים מתי אסור לשמור על הלשון, שמוסרים נפשם לבער את הרע מקרבנו ולהעביר את רוח הטומאה מן הארץ. שמקיימים את הצו האלוקי "לא תגורו מפני איש", "לא תעמוד על דם רעך",  מתוך אהבת ישראל אמתית. הם נותנים לנו את התקווה. הם מחזירים לנו את האמון בטוב