הרב ד"ר יואל בן נון
הרב ד"ר יואל בן נון צילום: חזקי ברוך

למה חרב משכן שילה? תשובת הנבואה (שמואל-א ב' וג'): פשעי שני הכוהנים בני עֵלי, הכהן הגדול, הישר והזקן. תשובת הגמרא (שבת נה ב): אחריותם של בני עֵלי גם לפשעים שלא הם עשו בגופם.

מה יותר נורא? בעיניי, ההסבר שבגמרא הרבה יותר מזעזע.

בדברי הנבואה, שני הכוהנים הצעירים לקחו בכוח מקורבנות העם יותר ממה שהתורה קצבה להם, ועוד לפני הקרבת הקורבן בניגוד להלכות קודשים שבתורה; כלפי מי שכעס עליהם הם הגיבו בקללות, והתעלמו כליל גם ממחאות העם, וגם מגערת אביהם הזקן, שנחרד מהשמועות שהגיעו אליו אך נותר חסר אונים; השמועה החמורה ביותר על בני עֵלי הייתה "אשר יִשְכְּבֻן את הנשים הצֹבאות פתח אהל מועד" (שמואל-א ב', כב).

הנבואה חרצה את דינם – "ביום אחד ימותו שניהם". (שמואל-א ב' לד).

למלחמה מול הפלשתים ב'אבן העֶזֶר' מול 'אֲפֵק' (=ראש העין; שמואל-א ד') הם הוציאו את ארון הברית מקודש הקודשים, ובמותם נשבה הארון, מת אביהם (בן 98) בשומעו על לקיחת הארון בידי האויבים הפלשתים, וחרב משכן שילה. נורא.

בגמרא נזכר חכם ארצישראלי בשם ר' שמואל בר נחמני; הוא נאבק נגד פשט המקרא, וטען, שטעות היא לקרוא את המקרא כפשוטו ביחס לחטאים נוראים של גדולים וחשובים – בין היתר נמסר בשמו: "כל האומר בני עֵלי חטאו [בניאוף ממש], אינו אלא טועה ... אלא מה אני מקיים [בפירוש הפסוק] 'אשר יִשְכְּבֻן את הנשים...'? מתוך ששהו (=השהו) את קיניהן (=קורבנות נשים יולדות), שלא הלכו אצל בעליהן, מעלה עליהן הכתוב כאילו שכבום"..

כלומר: הגיעה יולדת למשכן שילה בצהרים, אחרי שהלכה מֵאוֹר הבוקר, ובאה להביא קורבן יולדת – אמרו לה בני עלי: 'היום כבר סיימנו את העבודה, תבואי מחר'. או שאלו אותה: 'כבר נטהרת מטומאת יולדת? אם לא, תבואי כשתטהרי'.

שאלה האשה: 'ומה אעשה עד שתקבלו את קורבני'?

אמרו לה: 'יש שם בית לנשים כמוך, ויש שם אחראי מטעמנו; תפני אליו והוא יתן לך חדר עד מחר, או עד שתטהרי'.

אמרה האשה: 'אבל בעלי מחכה לי בבית שלנו, ושם הילדים שלנו והתינוק?'

אמרו לה: 'אין מה לעשות, אלה החוקים כאן'.

הלכה האשה לחדר שיועד לה עם דמעות בעיניה.

השמועות מאז מספרות, שבלילות היו מגיעים כל מיני נואפים, וביודעם שנשים בודדות ללא בעליהן ישנות שם, היו מנצלים את הפרצה בפיתוי או באונס. הנשים המבוהלות לא הסכימו להעיד ולספר מתוך שרעדו מפחד בעליהן, ומפירוק משפחותיהן על כל מה שצפוי להן ולילדיהן.

על כך אמר ר' שמואל בר נחמני, שבני עֵלי עצמם אמנם לא שכבו עם "הנשים הצֹבאות פתח אהל מועד", אבל הם היו אחראים לעיכוב הנשים ולהפרדתן מבעליהן, ולוּ ללילה אחד; כל לילה כזה שאשה מקודשת לאיש לא חיה עם מי שקידש אותה, בגלל הכוהנים שמעכבים אותה, הוא פרצה נוראה המאפשרת ניאוף, או דמעות שמגיעות עד ל'בית דין שבשמים'; לכן 'מעלה הכתוב בנבואה על הכוהנים, כאילו הם בגופם שכבו עם הנשים ההן', ועל זה חרב משכן שילה.

ההסבר שבגמרא מזעזע אותי עוד יותר מפשט הכתובים בדברי הנבואה. לכאורה, מה כל כך נורא בבית עם חדרים המיועדים לנשים שצבאו על פתח המשכן, אך מסיבות הלכתיות נכונות, אי אפשר היה להקריב את קורבנן באותו היום? וכי מותר להאמין לכל שמועה על ניצול המצב כדי לשכב עם נשים כאלה? ובסיפורים שלא התבררו כראוי, בעדות ישירה וגלויה בפני כל הצדדים?

למה הנבואה מטילה על הכוהנים את מלוא האחריות כאילו שכבו הם בגופם עם הנשים הבוכות והרועדות מפחד בעליהן? ועל כך חרב משכן שילה?

ומה עוד כל כך נורא? נשים מקודשות לאיש מבקשות גט, כי האיש עזב אותן וחי עם אשה אחרת – הדיינים דוחים את הגט שוב ושוב, לא לילה אחד ולא עשרה לילות, אלא חודשים ושנים – עד שהבעל המקדש יתרצה ויסכים לתת גט ולשחרר את אשתו, אחרי שתוותר על דרישותיה.

כל הסיבות ההלכתיות לכאורה נכונות, אבל נשים מקודשות לאיש חיות לבדן ליד 'משכן שילֹה' ובוכות חודשים ושנים? ואם יש ניאוף, על מי רשום הניאוף בעיני הנבואה, וב'בית הדין שבשמים'? ובאיזה 'משכן' עובדים דיינים אלו את 'עבודת הקודש'?

ואיזו סכנת חורבן אורבת לאותו 'משכן'? ול'עולם התורה', שהקימו קדושי עליון בארצנו?

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו