מקווה. ארכיון
מקווה. ארכיון צילום: המרכז הארצי לטהרת המשפחה

פחות מעשרה אחוזים מהמקוואות שמפוקחים על ידי משרד הדתות מונגשים באופן מלא, ובחלק מהערים המרכזיות בישראל אין כלל מקווה מונגש.

כך, נשים עם מגבלות תנועה שמבקשות לטבול בכל חודש, נאלצות לעשות דרך ארוכה ומסורבלת, או להשפיל את עצמן ולטבול במקום שאינו מונגש.

מבדיקה של העיתון "ישראל היום" והמרכז הארצי למען טוהרת המשפחה, עולה כי מתוך כ־600 מקוואות שמופעלים על ידי משרד הדתות, רק כ־55 מונגשים באופן מלא.

בד בבד, מופעלים מאות מקוואות נוספים בישראל באופן פרטי, ללא פיקוח וללא הקפדה על נושא ההנגשה. חלקם הקטן נגיש לנכים בצורה זו או אחרת, ורובם המוחלט לא נגיש כלל.

כבר ב־2012 נכנסו לתוקף תקנות שמחייבות הנגשה של המקוואות, ובין השאר נדרשו המועצות המקומיות להנגיש כמה מקוואות בכל עיר באופן מלא, ובערים גדולות להנגיש לפחות מקווה אחד באופן מלא - כלומר באופן הכולל מעלון המאפשר לאישה עם מוגבלות בניידות לטבול.

בשנה שלאחר מכן התחייב מנכ"ל משרד הדתות כי בתוך שנתיים "לא תהיה עיר בישראל שלא יהיה בה לפחות מקווה אחד עם נגישות".

מהמשרד לשירותי דת נמסר בתגובה: "אנו רואים חשיבות רבה בעמידה בהוראות החוק לעניין הנגשת המקוואות. לא ידוע על רשות מקומית שלא קיימת בה עמידה לעניין הוראות החוק, מלבד ברשות מקומית אחת. גם מול רשות זו אנו פועלים לעמידה מלאה בהוראות החוק בתקופה הקרובה".