הרב צוריאל חלמיש
הרב צוריאל חלמיש צילום: עצמי

לפני כתריסר שנים נתחוללה סערה ציבורית סביב גיורי מערך הגיור הממלכתי, שנערכו לפי גישה שהוביל הרב חיים דרוקמן, ראש המערך באותן שנים. העניין הציבורי התמקד בגיורים שנעשו במסגרת צה"ל, שהותקפו בטענה שנעשו שלא כהוגן.

הכרעתו של הרב עובדיה יוסף זצ"ל בחורף של שנת תשע"א (2011) כי הגיורים כולם תקפים, הובילה להנמכת הלהבות, והגיורים כולם אושרו סופית ברבנות הראשית ובמערך הגיור.

אולם גם לאחר חתימת האירוע, נותרו מחלקות נישואין במועצות דתיות בארץ בהן רשמי הנישואין - רבנים בעלי תפקיד רבני ממלכתי רשמי מחייב - לא היו מוכנים להכיר בגיורי מערך הגיור. הם עשו דין לעצמם. חרף חובתם לקיים את החוק וחרף חברותם בגוף שאישר את הגיורים, הם מנעו ממי שהתגייר במסגרת גיורי צה"ל להינשא. מדובר כמובן ברבנים הנמנים על הציבור הליטאי, שגישתו ההלכתית עצמאית ומחמירה.

המצב הזה נמשך זמן רב מדי. שנה וחצי, עד הקיץ של שנת תשע"ב, יולי 2012. עד אז, וחרף עתירה לבג"ץ שהוגשה כחודשיים לאחר אותה הכרעה דרמטית של הרב עובדיה, נתאפשרה במדינת ישראל תחת חסות רשמית של הרבנות הראשית לישראל מדיניות של אונאת גרים. יד ימין גיירה אותם, ויד שמאל הטיחה בהם שהם עדיין גויים, או לפחות גרים גרורים הקשים לישראל כספחת. 

לבסוף פתרה המדינה, כלומר הראשון לציון הרב עמאר, ופקידי משרד הדתות, משרד המשפטים ומערך הגיור, את הסיפור. מעתה הוסמכו ארבעה רבנים ייחודיים - בראש פינה, נהריה, עמק יזרעאל וגוש עציון - אשר יעסקו ברישום נישואי מתגיירים שמחלקות נישואין במועצות דתיות מסוימות מסרבות להשיא אותם. נכון אפוא לתקן: המדינה לא פתרה את הבעיה אלא עקפה אותה.

היום העניין כולו הוא בגדר חדשות ישנות. "חוק צהר" שנחקק בתחילת שנת תשע"ד (אוקטובר 2013) פתח את אזורי הרישום לנישואין, ולאחר שנות מסמוס, החל משנת תשע"ו (2016) כל מי שרשם הנישואין בעירו מקל ראש בגיורו - ובהחלט ישנם רשמי נישואין שדוחים גיורים ממערך הגיור הממלכתי - יכול לפנות לעיר הסמוכה. בנוסף, בתוך מערך הגיור הממלכתי הוקמה מחלקת נישואין המטפלת בנישואי הגרים, אפילו ללא תשלום אגרה. ברוך ה'.

עם זאת אני סבור שיש באפיזודה זו גם עניין עכשווי. לפני מספר שבועות התרה הרב הראשי לישראל הרב דוד לאו שליט"א, כי מתווה הגיור שמקודם בימים אלה עשוי לגרום לאונאת גר. "אתם מבינים מה משמעות הדבר?", שאל, "שיעמוד יהודי בבית כנסת והגבאי יגיד לו: 'רגע אתה יהודי, תראה לי את תעודת הגיור שלך'. והוא יצטרך לראות אם זה תעודת גיור של מערך הגיור - והוא יקבל, ואם זאת תעודת גיור לא של מערך הגיור - לא יקבל את האדם. זה נקרא להונות את הגר". 

במילים אחרות, הרב לאו תובע מרבנים שלא לממש את עמדתם ההלכתית המקילה בהלכות גיור, בשל העובדה שלאחר מעשה ולאחר זמן יעמדו רבנים אחרים בעלי גישה מחמירה, יערערו על הליך הגיור כולו, יביישו את הגרים ויגרמו חלילה לעבירה חמורה של אונאת גר.

ובכן, כאמור גם היום יש רשמי נישואין בתוככי הרבנות הראשית לישראל שלא מקבלים את גיורי המערך הממלכתי, ונימוקם עמם. האם מערך הגיור הממלכתי חדל בשל כך מלגייר? בוודאי שלא. ובמשך אותה שנה וחצי (לפחות, מפני שהסיפור החל מספר שנים קודם להכרעה הסופית של הרב עובדיה), האם חששו בתי דין בישראל מלגייר, שמא יחוללו רשמי נישואים אונאת גרים? ברור שלא. 

כך הדעת נותנת, שלא נכון להשהות גיורים עד שהחולקים עליהם ישתכנעו באמיתותם. מאז ומעולם היו מחלוקות בהלכות גיור. הבעיות במקומן עומדות, אבל הערך הגדול בגיור גם הוא במקומו עומד, ולעתים אף יש צרכים חיוניים דחופים, צרכי הכלל וצרכי הפרט. אין לחשוש ממחלוקתם של מי שאינם מסכימים, ובעיות שתיווצרנה - מתקנים. כאמור, כך פעלה הרבנות הראשית בעבר הלא רחוק. 

בדבריי כאן אין מטרתי להביע עמדה בשאלת אופן הגיור הראוי. דבריי ממוקדים בעניין צר אחד: הטענה שאונאת גרים שעשויה להתרחש אמורה לגרוע מרבנים לגייר. על פניו אין הדברים כן, אלא - כפי שציינתי במאמר קודם על גיור בידי רבני ערים - מאז הלל ושמאי בימי הסנהדרין, פעלו ופועלים בתי דין לגיור בתנאי מחלוקת רבניים, ואף על פי כן לא נמנעו הללו מלגייר מחשש שמא יותקפו הגיורים. ותלמידי חכמים מרבים שלום בעולם.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו