חיים ולדר
חיים ולדר צילום: כאן 11

כשהיה רבי מנחם מנדל מווישווא יוצא ליער, היו מתלווים אליו רק אותם מאתיים תלמידים שהיו יודעים בעל פה את הגמרא הנלמדת וכל מפרשיה. בין העצים הם היו יושבים סביבו, והרבי בסברותיו וברעיונותיו היה מפליג שעות בכל רחבי הש"ס והמפרשים עד שהדף היה מצמיח ציצים ופרחים מופלאים.

אבי עליו השלום היה מעריץ גדול של הרבי. פעם נכנס אליו בבקשה שיורה לכל החסידים בכל המחוז לעלות מיד לארץ. אבי היה משחד ביד רחבה את המשטרה החשאית הרומנית, ומהמידע שדלף מהם לא היה ברור מה בדיוק יהיה גורלם של היהודים, אבל היה מאוד ברור שהעתיד הולך להיות רע. רע מאוד. הרבי סירב. הוא חשש מאוד מהציונות החילונית שבארץ ומהשינוי שעתידה הקהילה לעבור. הכול יהיה בסדר, הרגיע את אבי.

בשנת 39' עזב אבא את רומניה. כבר היה אסור ליהודים לנוע ברכבות והוא נאלץ להתחפש לסטודנט רומני. פעמים רבות סיפר לי על רבי מנחם מנדל מווישווא ועל אצילותו והגאונות שלו, כל זאת למרות שבמאי 44' עלה המחוז כולו על המוקד בבירקנאו. מילה אחת של הרבי, אמר לי אבא, מילה אחת וכולם היו כאן, גם כל המשפחה שלי. והוא המשיך להעריץ את היהודי הקדוש זה.

דעות של רבנים יכולות להיות מוטעות, אך הדבר אינו גורע מגדולתם. בעקבות ההתייחסות של רבנים לאירועי חיים ולדר נשמעה ביקורת אישית עליהם, ולעיתים ביקורת זו גבלה באמירות של עזות פנים. את התסכול אפשר להבין, אבל את אי ידיעת ההיסטוריה קשה להבין. מאז ומעולם רבנים טעו, לא רק בהצלת היהודים בימי מלחמת העולם השנייה. החרמות והרדיפות נגד גדולי החסידות היו בהוראתם ובהנחייתם של ענקי הרוח, ההזדהות העמוקה עם ש"צ שר"י הייתה של מרבית רבני אירופה, החרמות על ספרי הרמב"ם והתנגדות גאוני בבל לרש"י באו מליבת גדולי הדור, ואלו דוגמאות ספורות בלבד. כל הגדולים שהורו בטעות, נשארו גדולי עולם ואנו שותים את דבריהם.

נקודת המבט ההיסטורית הזאת מאפשרת לנו לחלוק מתוך מורא והכרה. דעה חיובית של גדול הדור על חיים ולדר, גישה ייחודית לרפורמים או דעות מקוריות על גיור וכשרות אינן אמורות להפחית מגדולתו של הטוען. צר לשמוע על דברי ביזוי וקלות ראש. את תורתו של רבי עקיבא אנו לומדים למרות שבר כוזיבא אינו משיח והוא גרם חורבן אדיר לישראל, ובדברי בית שמאי אנו דנים למרות שהם רצחו את תלמידי בית הלל.

דרכה של תורה שבעל פה היא המחלוקת, כך שכמחצית מדברי התורה שבעל פה הם דברים שלא התקבלו. החולקים לא עסקו רק בדקדוק חישובי ביטול ברוב אלא גם בדברים שהם עמוד השדרה של ההלכה, המחשבה והקיום היהודי. כך היה וכך יהיה עד בוא גואל צדק. עד אז כדאי להתבונן בהיסטוריה כדי שנוכל לנהל את הדיונים המהותיים מתוך דברים של טעם ומתוך תבונה.

במקום של חילול השם אין חולקים כבוד, יטענו בעלי הדבבא, אבל על עצם השאלה מה הוא חילול השם יש מחלוקת. קשה לבוא בדברים עם בעלי השקפה. מי שיש בידו תורה שמתיימרת לתת פשר למציאות כולה הוא לא בעל דברים, תמיד יש בידו תשובה למציאות הסותרת את השקפתו. אולי לכן אין לבוא עמו בדברים אלא לחלוק כפי האפשר. ללעוג ולבזות - אי אפשר.

הדברים נכתבים מתוך חרדה של איש חינוך. קשה לחנך באווירת ביזוי הדדי שמבזים תלמידי חכמים זה את זה. אומנם דברי מחלוקת מעוררים ומחדדים את המחויבות החינוכית, אך דברי ביזוי ובלע מהרסים. כל מחנך יודע לספר על הבוגרים שקמו יום אחד והתבוננו על ההתקוטטות הילדותית של המגזר ועל הבוז שרוחשים אלו לאלו ושאלו עצמם מה לי ולזאת. מחלוקת עשויה להיות גם עניין של אהבה, כבוד ודעת.

הכותב הוא ראש הישיבה לאומנויות ולמדעים בר אילן בתל אביב

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו