הרב ליאור אנגלמן
הרב ליאור אנגלמן צילום: יח"צ הוצאת כינרת זמורה דביר

את הסיפור הזה שמעתי מאישה שהסכימה לפרסמו בעילום שם. סיפור שאני נזכר בו פעמיים בשנה, בליל הסדר ובפרשת בֹא, כשבני ישראל מצטווים על קורבן הפסח.

היא גדלה באחד הכפרים בארגנטינה, בת למשפחה יהודית יחידה בכפר. כל השאר גויים, נוצרים אדוקים יותר או פחות, ולא מעט משפחות של נאצים שברחו ברגע האחרון, לפני שהצדק ישיג אותם. קשה לגדול במשפחה יהודית יחידה בכפר, והרבה יותר קשה כשההורים אינם יודעים לומר דבר על יהדותם. גם כאן בארץ יש יהודים שאינם שומרים שבת, אבל לפחות הם יודעים על מה הם לא שומרים.

יש אפילו כאלה שאינם צמים ביום כיפור, אבל הם לגמרי מודעים ליום הזה שהם בוחרים לא לצום בו. שם, במשפחתה, לא שמרו שבת, לא חגגו את החגים ואפילו את יום הכיפורים. לא חיללו שבת מפני שבחרו לחלל אותה אלא מפני שלא ידעו בכלל על קיומה. אין חג, אין שבת, אין יום כיפור, וכשאוכלים ביום כיפור אפילו אין יודעים שהיום זה היום. רק דבר אחד אמר להם אביה מאז שהיו קטנים: "אנחנו יהודים. אצלנו אין עץ אשוח בחג המולד. זה לא שלנו".

המפנה שצמח מעציץ

די מתסכל לגדול כך, כשמסביב חגים נוצריים מפוארים, מתנות בחג המולד וקישוטים מכל עבר ומסיבות סילבסטר שאיש אינו חושב להחמיץ. ורק ביהדות שלה אין אף סיבה למסיבה והיא ריקה ממשמעות. במר גורלה נולדה ליהדות סרבנית שרק מנידה ראש בשלילה לכל הטוב הזה.

כשהגיעה לגיל תשע ואחותה הייתה בת שבע וחצי הן נשברו. כמה אפשר לשבת בבית בחוסר מעש מדכדך כשהימים הכי יפים בשנה מקשטים את הכפר, ורק הן, בנות היהדות הריקה מתוכן, לא לוקחות חלק במסיבה?

יומיים לפני החג הקרב ובא החליטו לעשות מעשה. הן לקחו את דלי שטיפת הרצפה הביתי, יצאו החוצה ומילאו אותו בחול. הן חתכו עלים של עץ אשוח, ספק דחפו ספק שתלו אותם באדמת הדלי וחזרו אל חדרן. במשך יומיים הכינו ציורים מעשה ידיהן, קישוטים מגזרי נייר ומדבקות מכל הבא ליד, עד שגם להן היה סוף סוף עץ אשוח שראוי לחגוג איתו. את העציץ המאולתר הן הניחו על יד האח בסלון ונחה דעתן.

את הרגע שהגיע לאחר כמה שעות הן לא צפו, אבל הוא עתיד להיחקק לנצח בתודעתה, ואולי, כשמנתחים את חייה לאחור, עתיד להפוך בשבילה לרגע משנה חיים. אבא שלהן, שכאמור לא ידע לומר דבר על יהדותו, נכנס הביתה וראה את האשוח שחדר לביתו. הפנים שלו נצבעו בצבעים של אש ונחיריו עמדו להתפקע. הוא התכופף אל האשוח המושקע, הרים אותו בתיעוב וזרק אותו בזעם מן החלון. אחוז טירוף הוא צעק לעברן: "esto no es nuestro! esto no es nuestro!". "זה לא שלנו! זה לא שלנו!" האבא הזה, שהתחתן ברישום אזרחי בעירייה, שמל את בנו בבית החולים ביום אקראי כי בכלל לא שמע על היום השמיני, האבא הזה שלא לימד את בנותיו על היהדות דבר כי לא ידע דבר, התקומם בכל ישותו נגד עציץ אשוח ילדותי קטנטן שאיים לכבוש את ביתו.

לימים התגברה האנטישמיות בכפר והבן הגדול סבל מהצקות ומעלבונות. בכל זאת ילדי נאצים גם הם דור שני והגנים יודעים לעבוד. ההורים הבינו שכאן כבר אי אפשר ושלחו את הילדים ללמוד בבואנוס איירס, אבל לא בבית ספר יהודי. הם למדו עם כולם, התנהגו כמו כולם והמשיכו לא לדעת דבר על יהדותם.

בשנות העשרים לחייה היא טיילה במקומות רבים בעולם, מדינת ישראל לא עלתה אפילו במחשבה. עם תום הטיול הציעה לה אמה טיול לחו"ל בחינם. החו"ל היה כאן, בישראל, והחינם היה המסע הראשון של 'תגלית' מארגנטינה. היא בדרך לעוד טיול, לאסוף עוד חוויה תיירותית, כך חשבה, אבל ברגע שרגליה ירדו מכבש המטוס ונגעו באדמה - אין שום דרך הגיונית להסביר זאת אבל כך היה - מפץ גדול טלטל את כל גופה. היא לא הבינה דבר אבל רעדה ובכתה, רעדה ובכתה, ואיזה סוד לחש לה מבפנים שמכאן ואילך דבר כבר לא יישאר כשהיה.

עם תום המסע חזרה לבית חב"ד בארגנטינה ויצאה למסע תגלית חדש, הפעם פנימה, לגלות את עצמה. שם היא פגשה ישראלי שהגיע לבית חב"ד במסע התבוננות משלו.

זכיתי לערוך את החופה שלהם בשומרון. אפילו למדתי קצת ספרדית לצורך העניין, כי ההורים שלה הגיעו והם לא ידעו משפט אחד בשפת היהודים. אבל הרבה יותר מכמה מילים בספרדית למדתי במעמד הזה. למדתי להבין שהרגע שבו האב השליך בחמת זעם את האשוח מחלון ביתו ואמר "זה לא שלנו" אחראי לדמעות בשדה התעופה ולמסע התשובה. למדתי שאסור לזלזל ולו בקשר הרופף ביותר ליהדות, כי מי יודע מה ילד יום ומה יקלוט הילד, ובמקרה הזה – הילדה.

איך נוצר יש מאין

ולמה אני נזכר בכך בכל פסח מחדש ועם בואה של פרשת בא? מפני שבעיניי זה הסיפור שהיה שם. עם שהיה שקוע עד מעל הראש בתרבות המצרית, שכבר שכח מי הוא ומה הוא, צריך להמציא את עצמו מחדש. הוא אומנם מדבר עברית, אבל בשפת הקודש הוא עובד עבודה זרה. הוא אינו יודע על עצמו ועל יהדותו כמעט דבר וצריך ליצור כאן כמעט יש מאין.

ואיך נוצר היש מאין? שוחטים את האלוהים של המצרים. זורקים את עץ האשוח מהחלון. אומרים לעצמנו: זה לא שלנו. אנחנו עוד לא יודעים מה כן שלנו, אבל אנחנו יודעים מה לא שלנו. אנחנו עוד לא יודעים מהו יהודי, אבל אנחנו מחדדים לעצמנו – שלא עשני גוי. שוחטים את הכבש כי זה לא שלנו, אף שאנחנו עדיין לא יודעים מה כן. זו רק ההתחלה, אבל היא חשובה מאין כמוה. כדי שיום אחד כשידרכו כפות רגלינו באדמת הארץ תרעד לנו הנשמה, צריך להתחיל מגבולות הגזרה: מה אנחנו לא? עץ אשוח – אנחנו לא.

כבר לא

מפחד מאנשים שמטפחים אנשים שאינם יודעים לשאול.

מפחד מאנשים שאומרים: "שתוק, כך עלה במחשבה לפניי".

מפחד יותר מאלה שאינם אומרים, אבל כך אומרים בסביבתם.

מפחד משיעורים שבהם כל התלמידים מהנהנים בקצב הנכון.

מפחד מאנשים שבאמצע השאלה כבר יודעים את התשובה.

מפחד מאנשים שבהינף יד מבטלים את כל האחרים.

מפחד מאנשים שהם, רק הם, האמת הצרופה.

מפחד מאנשים שבזכות הפחד שלי זה מצליח להם.

בעצם –

כבר לא.

לתגובות:liorangelman@gmail.com

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו