הרב פרופ' יהודה ברנדס, ראש המכללה האקדמית הרצוג
הרב פרופ' יהודה ברנדס, ראש המכללה האקדמית הרצוג צילום: מירי שמעונוביץ

בפרשת בא מתרחשת סוף סוף יציאת מצרים. יציאת מצרים מסתיימת בנקודת השיא ובסיכום:

"וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם." (יב מא)

אולם פרשת בא אינה נחתמת בכך. יש בה עוד שלש פרשיות משלימות.

בראשונה מצוה ה' את משה ואהרן בחוקת הפסח, המכילה את דיני קרבן הפסח לדורות והיא מסתיימת שוב בסיכום היציאה ממצרים: וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם:(יב, נא).

אחריה מופיעות שתי הפרשיות הידועות בשמן: "קדש לי" ו-"והיה כי יביאך", שהן שתיים מארבע הפרשיות שבתפילין. פרשיות אלה מכילות מצוות שעם ישראל התחייב בהן כזכר ליציאת מצרים; מצוות חג הפסח וחג המצות, קדושת הבכורות והמצוות התלויות בה, באדם ובבהמה, בעקבות ההצלה הפלאית במכת בכורות, מצות תפילין שהיא אות לקשר שנוצר בין ה' לעמו, ומצות סיפור יציאת מצרים לבנים. בפרשה הראשונה מנוסחת מצווה זו כיוזמה של האב: "והגדת לבנך..." ובפרשה השניה כהענות ליוזמה של הבן: "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת...".

כפי שראינו בפרשות רבות עד כה, מחלקי התורה לפרשות השבוע העדיפו בדרך כלל שלא לחתום פרשה בסיום ענין, אלא לפתוח בחתימת הפרשה פתח לעתיד. לעתים מדובר בפתח למה שיסופר בפרשה או בפרשות הבאות, ולעתים, כמו בפרשתנו, פתח לעתיד, אפילו לעתיד רחוק מאד.

כי יום היציאה ממצרים אינו סיום אלא התחלה.

משל למה הדבר דומה, לשמחת לידה. אין חוגגים את סוף ההריון, אף על פי שהיולדת ודאי שמחה ומודה על כך שיצאה בשלום וסיימה את צער ההריון והלידה. יש גם שמחה על הולד שיצא, בעזרת ה', בריא ושלם. אבל, מה שחוגגים בעיקר, הן בברית המילה, הן בזבד הבת, הוא ההצטרפות של יהודי חדש לעם ישראל. מברכים את הרך הנולד, הבן או הבת, שיגדלו לתורה, לחופה ולמעשים טובים, וכל שאר הברכות הכרוכות בכך.

גם לידתו של עם ישראל בצאתו ממצרים אינה מתמצית בשמחה על היציאה. עיקרה הוא בכך שנפתח לפני עם ישראל עתיד מזהיר שבו יממש את ייעודיו, מימי אברהם אבינו: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". עתיד בו תתקיים הברכה "ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך". החגיגה היא שמחה על האפשרות לבצע את כל המשימות ולממש את כל התקוות שנתלו בעם ה'.

לכן, לא מסיימים את פרשת יציאת מצרים במשפט המסכם את שנות השעבוד ואת רגע היציאה, נשגב ומרומם ככל שיהיה, אלא בפרשיות המתארות את הסיבה וההצדקה ליציאת מצרים: היותו של עם ישראל לעם ה', החובות והמשימות הנובעות מכך.

כך הדבר בכל יציאה לחרות: אסיר יוצא מכלאו, עם משתחרר משעבוד נכרים, ואפילו אדם חופשי המשתחרר ממסגרת כובלת, כדוגמת סיום בית ספר, שחרור מן הצבא, יציאה לגימלאות וכיוצא באלה. כשחוגגים את החרות, לא די לציין את העובדה שהשעבוד הסתיים אלא צריך לעסוק בשאלה – חרות לקראת מה?

חז"ל קבעו כלל: "עבדא בהפקירא ניחא ליה" – לעבד נוח בחיי הפקרות, זה הוא החופש מבחינתו. מכך משתמע שאדם בן חורין אינו מעוניין בחופש שכזה, הוא אינו נוח לו. בן חורין מבקש לנצל את החרות שלו כדי לקבל על עצמו עול. ההבדל בין בן חורין לעבד הוא שעבד משועבד לאדון, ואין לו את היכולת, הכישורים והענין, להטעין את חייו במשימות ומטלות שיש בהן ערך ומשמעות. בן חורין, נבדל מן העבד לא בכך שהוא פורק עול, אלא אדרבה, הוא מוכשר לעצב את חייו בכוחות עצמו ולהיות עבד מתוך חרות ובחירה חופשית, לאותם ערכים, ייעודים ומטרות נאצלות שהוא נקרא למלא, לפי כישוריו ויכולותיו.

זו אינה משימה פשוטה, לפעמים נוח יותר להשאר משועבד מאשר לקחת אחריות על עיצוב החיים מתוך חרות. יש צעירים שמסרבים להתבגר, יש מבוגרים שמתייראים מאד מפני הפרישה לגימלאות, החופש הכרוך באחריות אינו ממלא אותם רק בשמחה, אלא גם ביראה גדולה.

מצוות ההגדה לבן המופיעה אחרי יציאת מצרים היא יסוד החינוך בישראל. בשתי הפרשיות האחרונות של פרשת בא מוגדרת המשימה הכפולה של החינוך. מצד אחד – לספר את סיפור יציאת מצרים ולהבהיר לבנים ולתלמידים את הערך והמשמעות של החרות. מצד שני – להבהיר את תכליתה של החרות הזאת, לאפשר להם לקבל עול מלכות שמים מתוך בחירה חופשית, ולסייע להם לעצב את חייהם על פי התורה, לא בציפיה הנמוכה של עבד לחופש של הפקרות, שיש בו תאווה, עצלות ובקשת המנוחה, אלא בשאיפה הגבוהה של בן חורין, להיות שותף בתיקון עולם במלכות ש-די.

הורים, מחנכים ומוסדות חינוך מתקשים למצוא את האיזון הנכון בין שתי המגמות האלה. לעתים נוטים אל צד השעבוד וחושבים בטעות שחינוך טוב הוא חינוך המשעבד את הילד והנער להוריו, מוריו, ובהמשך – לכוח המשעבד והמצמית של הקהילה והחברה. לעתים נוטים אל צד החופש ההפקרי, המזוהה בטעות עם הערכים הליברליים. רבים גם נעים מצד אל צד בבלבול ותהייה. המשימה של חינוך לאור יציאת מצרים אינה קלה, אך אפשרית ומחויבת, גם ואולי דווקא בדור שבו המשיכה לשני הקצוות מתעצמת ביותר.

הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא נשיא מכללת הרצוג

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו